מועדון החולמים

ספטמבר 2021 · אתונה

הרוח באגורה העתיקה נשאה ריח של תירס שנצלה על גחלים בעגלות שבקצה הכיכר. אלכס ישב על מדרגות שיש קרות והשקיף על כיכר מונסטיראקי. הוא כבר לא היה התייר הנרגש שמצלם כל קיר מצויר. אחרי כמה חודשים בעיר הוא למד להבחין בקמטים שמסתתרים מתחת לצבעים.

בערבים המשיך לעבוד בבר הקטן בפסירי, מערבב קוקטיילים לתיירים נועזים ולסטודנטים מקומיים. שם פגש את לנה – מוזיקאית יוונייה עם עיניים חומות כהות וגיטרה תמיד על הגב. היא נגעה במיתרים כאילו דיברה עם העולם, והוא מצא את עצמו נסחף אחרי הצלילים שלה.

"אתה לא חייב לברוח כל הזמן," אמרה לו פעם, אחרי הופעה ברחוב ארמו.

"אני לא בורח," חייך. "אני פשוט… מחפש מקום לנשום."

"לפעמים הנשימה מגיעה כשמפסיקים לחפש," ענתה, בקול רך ותקיף.

בין המשמרות לחזרות של לנה, אלכס בנה לעצמו שגרה שקטה: שיחות איתה על פוליטיקה ועל כלכלה, טיולים קצרים לחופים הקרובים, כמה לקוחות שהפכו לחברים. אבל בלילות מסוימים, במיטה הקטנה בדירה בפסירי, הוא הרגיש צביטה. געגוע למשפחה, וגם לתחושת שייכות שהשאיר מאחור.

ערב אחד, כשחזר ממפגש באוניברסיטה עם סטודנטים ישראלים ולבנונים, נטלי התקשרה בווידאו. הפנים שלה על המסך היו חצי עייפות מהבסיס, חצי נרגשות מהעולם החדש סביבה.

"את נראית מותשת. הכול בסדר שם?"

"זה… אינטנסיבי. לפעמים אני מרגישה שאני בולעת את כל הזעם של הרשתות. אבל יש גם רגעים מפתיעים. יש נער מעזה, אני עוקבת אחרי הסרטונים שלו. הוא מדבר על כדורגל כאילו זו פילוסופיה. אני כמעט בטוחה שהוא אוהד הפועל. הוא לא אומר."

אלכס חייך, והעיניים שלו התרככו. "כדורגל באמת יכול להיות פילוסופיה. אולי הוא מזכיר לך אותי קצת?"

"אולי. אבל יותר מזה, הוא מזכיר לי שיש שם אנשים שחושבים, מתלבטים, אוהבים. לא רק חדשות וסיסמאות." היא עצרה, והמבט שלה שקע. "אתה יודע, לפעמים אני שואלת את עצמי מה הייתי חושבת אילו נולדתי שם. על מי שמקלידה עכשיו דוחות על פוסטים של חופש ומלחמה. איך בכלל משרטטים גבולות בנפש?"

אלכס שתק. הרוח נשבה סביבו, כאילו דחקה בו לענות.

"הגבולות בנפש פחות ברורים מהקווים במפה. לפעמים אני חושב שכולנו שבויים בסיפורים שסיפרו לנו. אבל אם נקשיב לסיפורים של האחר, אולי נשתחרר. הם אנשים כמונו. גם הם נדפקים מהפוליטיקה. אני בטוח שאם אני יושב עכשיו עם פילוסוף הכדורגל העזתי שלך, אנחנו חברים תוך שנייה. ואם הוא לא אוהד הפועל – אחרי חמש דקות איתי הוא יהיה. מכבי ובית"ר גזעניים מדי בשבילו בכל מקרה. אז רק הפועל!"

נטלי צחקה, ולא אמרה לו את השם. גם לא שהנער הזה שלח לה פעם בקשת חברות, ושהבקשה עדיין מחכה אצלה בטלפון. אלכס הבטיח חברות ל"פילוסוף" בלי שם. הוא לא ידע שלפילוסוף כבר יש שם, ופנים, ושאחותו מכירה את שניהם. הוא ישכח את השיחה הזאת. נטלי לא.

אוקטובר 2021 · הבסיס

נטלי התחילה להיפתח לחברים ביחידה. היא מצאה את עצמה יושבת לילות ארוכים עם נועה, חיילת ירושלמית ממשפחה דתית־לאומית, שהתחילה ללמוד פסיכולוגיה עוד לפני השירות.

"את נראית כמו מישהי שמנסה להבין הכול לעומק," אמרה לה נועה, "וזה שורף אותך מבפנים."

"אולי. פשוט קשה לי לנתק את המסך מהאדם שמאחוריו. אני רואה את העיניים שלהם בין השורות, מסתכלות עליי. לפעמים העבודה שלנו פה מרגישה כמו לנסות לקרוא שירה בשפה שבורה. אני מפספסת משהו אנושי באמצע החיפוש אחרי 'איומים'."

"רגש יכול להטעות," קבעה נועה. "אם נתחבר לדמות, נפתח כלפיה אמפתיה ונמצא היגיון שגוי בניתוח שלה. זה יכול להכשיל אותנו בתפקיד."

"את לא חושבת שהפעולות שלנו גם גורמות לאזרחים תמימים שם לשנוא אותנו? ואז לרצות לפגוע בנו?"

"ההיסטוריה של העם היהודי הביאה אותנו למקום שבו אין לנו ברירה אלא להגן על עצמנו בכל האמצעים. נטלי, הם רוצים להרוג אותנו. כן, יש שם אנשים טובים, אני בטוחה, שהיו שמחים לחיות איתנו בשלום. אבל רוב תושבי עזה רוצים להשמיד את ישראל. את מבינה את זה?"

"אני בטוחה שהם אומרים בדיוק את אותו דבר עלינו. ואני לא רוצה להשמיד אותם, ואני לא מכירה הרבה אנשים שרוצים. אולי כל הבעיה מתחילה בתפיסה השגויה של כל צד על השני? היו תקופות, לפני שנולדנו, שישראלים הסתובבו בעזה חופשי. עשו קניות, שתו קפה."

"נטלי, את תמימה. הסיפורים היפים מפעם הם אגדות נעימות. מהיום שנולדנו אנחנו בסכנת חיים. לנסוע באוטובוס זה היה לפחד מפיגוע, התרגלנו לאזעקות ולטילים, כולנו מכירים מישהו שנרצח. מולנו עומד ארגון טרור שרוצה לגרש אותנו מהמדינה שלנו. אין שלום איתם."

הן שתקו ארוכות אחרי זה.

והייתה לה גם שירן, חיילת עם חוש הומור חד, שהזכירה לה כל הזמן שיש חיים מחוץ למסכים. הן נפגשו בערבים על ספסל מאחורי חדר האוכל והחליפו סיפורים.

"את לא חייבת לתת להם לשבור אותך," אמרה שירן ערב אחד.

"אני מנסה. אבל לפעמים נדמה לי שאני סוחבת בתוכי את כל הכעס של האנשים שאני קוראת."

שירן משכה בכתפיים. "כעס לא שייך לך. תני לו לחזור לבעלים שלו."

סתיו 2021 · מחנה שאטי

מהראן בילה את סופי השבוע על הגג, בונה אנטנה קטנה מחלקי מתכת ישנים, בתקווה לשפר את הקליטה. אחרי המלחמה הוא היה נחוש ליצור משהו חדש מתוך השברים סביבו. הערוץ המשיך לצמוח. אנשים שלחו לו שאלות במתמטיקה, אחרים ביקשו הסברים על מערכי משחק ועוד סרטונים אותנטיים מעזה. סטודנט מאיטליה הזמין אותו להצטרף לקבוצת לימוד מקוונת.

בערבים הגיע הישאם, החבר שלו, עם רדיו קטן, והם ישבו יחד על הגג ודיברו על חלומות רחוקים.

"אתה באמת חושב שתוכל לעזוב יום אחד?" שאל הישאם.

"לא יודע. אני עדיין מהטיפשים האלה שמאמינים שיהיה שלום. שאני אסע עם אשתי לתל אביב, והיהודי מתל אביב יבוא אלינו לעזה לאכול חומוס." מהראן חייך. "אבל אני חייב להאמין שיש משהו מעבר למה שאנחנו רואים מפה. אם לא אאמין שיש תקווה, מה ימנע ממני להצטרף לחמאס ולהיות שהיד? מה ישאיר אותי שפוי, עם רצון ללמוד? למה שבכלל ארצה לדבר עם העולם בחוץ, אם אין לי אמונה שנהיה חופשיים יום אחד?" הוא הביט בים. "אני עוד אהיה בבלומפילד, בדרבי נגד מכבי. נכון, בטח נפסיד בדרבי הזה. אני מנחוס, אני מעזה. מזל זה לא משהו שמלווה אותנו."

את מה שמתחת למדרגות הוא לא סיפר להישאם. בשקית הניילון, מאחורי בלוני הגז, עוד חיכו האבוקה ורימון העשן הכתום מסירת הדייגים. הבית רעד במאי, והם שרדו. הוא שמר אותם לשער 5.

הם הביטו אל הים, שבו נדמה היה שהגלים מדברים בשפה בלי גבולות. הם רצו להיות הדור שיֵצא לחופשי. אבל מסביבם הייתה מושרשת שנאה, לחימה, הסתה תמידית – מכל הצדדים, מכל בעלי האינטרסים.

בספטמבר, אחרי ששישה אסירים ביטחוניים ברחו מכלא גלבוע, נורו שוב רקטות בודדות מהרצועה, וישראל הגיבה בתקיפות. מהראן עמד ליד החלון השבור, שעוד לא הוחלף מאז מאי, ידיו לחוצות על אדן הבטון המתפורר, עיניו סורקות את השמיים. אביו הניח יד על כתפו.

"זה איזון שבור, חביבי," לחש אחמד. "אבל אנחנו חייבים לשמור על מה ששלנו."

מהראן, בן שבע־עשרה עכשיו, כבר עבר הכול. "חורף חם", "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן", ועכשיו "שומר החומות" – המבצעים היו חלק מהשגרה שחזרה כל כמה שנים, מאז שנולד. חתול ועכבר, ביצה ותרנגולת. כל אחד יכול לבחור איך להסתכל על זה, אבל זה גלגל קבוע: ישראל תוקפת בעזה בתגובה לרקטות של החמאס, שנורות בתגובה לחיסול של מפקדי החמאס, שבא בתגובה לפיגועים בערי ישראל, וכן הלאה. תגובה על תגובה, שמולידה נקמה על נקמה.

הוא הרגיש את הקרע בפנים: הרצון להיות חלק מהמולדת, להגן על האדמה ועל הבתים הצפופים כמו תאים בכוורת שבורה; ומולו הפחד – הפחד מהלחימה שגוזלת חיים, מהטילים שמגיעים בלי אזהרה, ממציאות שמכופפת את הרצון כמו ענף יבש.

"אני רוצה שלום, אבא," מלמל. "אבל איך? הכול כואב."

בלילה ההוא הוא התכרבל מתחת לשמיכה דקה וצפה בשידור פיראטי של משחק כדורסל של הפועל. האור האדום שחצה גבולות. אבל אפילו שם, הצבעים נראו לו דהויים, כמו חלום שנמוג.

26 בנובמבר 2021

ואז הגיע עוד זן: אומיקרון. זוחל כמו צל, מדבק יותר מכל מה שבא לפניו. ארגון הבריאות העולמי נתן לו שם, ותוך יום ישראל הודיעה שהיא סוגרת שוב את השמיים לזרים. העולם רעד שוב.

נטלי עמדה בתור לחיסון הנוסף, האוויר קר וסטרילי כמו בחדר ניתוח. המחט חדרה לזרוע כמו זיכרון מתחילת השנה, מהמנה הראשונה, כשעוד הייתה תלמידה. "נשימה כנשק," לחשה לעצמה, והרגישה את החנק – מהמגפה, מהמסכים, מהכול. היא רצתה להגן על ישראל, על העתיד שהיא חולמת עליו. אבל היא פחדה ממה שהלחימה הזאת, גם זו שמאחורי המסך, עושה לנשמה.

"אנחנו מאבדים את עצמנו," אמרה לאלכס בטלפון באותו ערב, והקול שלה רעד.

החודשים האלה חשפו את הסדקים העמוקים. מהראן איבד דוד ומצא קול. אלכס ראה הרס, ובחר לחפש חיבוק במקום אחר. נטלי נלחמה, ודאגה לעתיד. הקולקטיב נסדק עוד קצת. אבל החלומות – דקים, כואבים – נשארו מחוברים, כמו חוט אדום שחוצה את החושך.