יש לי סיכוי

יוני 2021 · עזה

אחרי המלחמה, מהראן מצא מפלט במילים. הוא כתב ביומן כל לילה. דרך חבר של אמו הוא הגיע לאמירה, מורה לאמנות שהעבירה סדנת כתיבה לבני נוער באחד המרכזים הקהילתיים שעוד עמדו.

"אתה כותב כאילו אתה מנסה לתקן את מה שנשבר בתוכך," אמרה לו אחרי המפגש השני.

"אולי. או שאני מנסה למצוא דרך שלא תהרוס אותי לגמרי. אולי אני בונה לעצמי עוד דמות, כדי לא לחיות רק את המציאות הזאת."

"גם לדבר מתוך דמות שהמצאת זה לדבר מתוך עצמך," ענתה. "לפעמים דווקא ככה אומרים את מה שקשה להגיד."

היא ראתה בו כישרון נדיר, יכולת יצירה עצמאית, ולכן דחפה אותו להסתקרן בעוד ועוד תחומים – כאלה שאולי, יום אחד, יפתחו לו עתיד מחוץ לעזה.

"התחלתי לעקוב גם אחרי כדורסל, לא רק כדורגל," שיתף אותה, עם ניצוץ בעיניים.

הספורט היה הדרך שלו להביע את הגבריות שלו. הוא היה ביישן ומופנם, וכמעט אף פעם לא דיבר עם בנות בגילו. במגרש, אפילו דרך מסך, משהו בו נדלק. הוא אהב לנצח כאנדרדוג, והפועל הייתה אנדרדוג תמידי. בפורומים קרא איך קבוצת הכדורסל של המועדון קרסה, ואיך האוהדים עצמם הקימו אותה מחדש בליגה החמישית, בשם "הפועל אוסישקין", וטיפסו איתה ליגה אחרי ליגה עד שחזרה לליגת העל, לפני כמעט עשור. את הסיפור הזה הוא אהב יותר מכל גביע. לאט לאט משכה גם הקבוצה הזאת את תשומת לבו, עד שהתאהב בה כמו בקבוצת הכדורגל.

באחד הערבים הם עמדו על גג של בניין, מביטים באורות המרצדים של הים.

"את חושבת שיש פה עתיד?" שאל.

"יש עתיד בכל מקום שבו מישהו מוכן לחלום עליו," אמרה אמירה. "גם אם זו רק שורה בשיר שפותחת לך את הדמיון."

יולי 2021 · Math Gaza

בעקבות השיחה ההיא, מהראן פתח ערוץ יוטיוב. הוא קרא לו "Math Gaza" – עזה המתמטית. פתרונות לבעיות במתמטיקה, ניתוחי משחקים, סרטונים קצרים מהחיים בעזה, הכול בשפה הומוריסטית וקלילה, באנגלית ובערבית, עם נגיעות של עברית וקריצה.

את האהבה שלו להפועל, ולכדורגל הישראלי בכלל, הוא הסתיר בערוץ. החמאס לא מקבל התנהגות כזאת, והוא פחד לחייו.

התגובות התחילו להגיע מכל פינה: בערבית, באנגלית, בעברית, ובשפות שלא הכיר. "ידע הוא הדבר היחיד שהם לא יכולים לחסום," כתב בתיאור הערוץ. המנויים צמחו – אלף וחמש מאות תוך כמה שבועות, מספר שבשבילו היה כמו אצטדיון מלא – והביקורות הקטנות הפכו לחיבוקים דיגיטליים.

באוגוסט הגיע לעזה גל הדלתא. שנת הלימודים נפתחה בכל זאת, באמצע החודש, עם מסכות, כיתות צפופות ושמועה חדשה על סגירה בכל שבוע. העולם של מהראן הצטמצם עוד יותר, אבל בתוך הכלא הזה היה חלון. לרגעים, המסך היה שער קסום: הוא ראה איך הוא חוצה גבולות, איך משהו שהוא עשה מגיע למקומות שהגוף שלו לא יגיע אליהם לעולם.

אבל הבדידות נשארה. גם עם כל התגובות וההערכה, הוא ידע שהחיים האמיתיים – מגע, ריחות, קולות – חסרים לו. ידע הוא כוח, אבל גם נטל. ומסך, יפה ככל שיהיה, לא מחליף חופש.

אוגוסט 2021 · תל אביב

הקיץ עבר, וצו הגיוס התקרב. נטלי עמדה מול הארון וסידרה את הציוד. כל פריט סימל מעבר: מחיים רגילים אל עולם של מודיעין, של שעות ארוכות מול מסכים ושל החלטות קטלניות שאף אחד לא רואה. הלב שלה דפק – לא מפחד, אלא מבלבול, בין המצפון לבין הרצון לשרת.

היא פתחה את המחשב, ושיחת הווידאו עם אלכס התחילה. על המסך: חיוך עקום, עיניים מוארות מהחופש של אתונה. הוא ישב במרפסת קטנה, עם כוס אספרסו, באור הזהוב של שקיעה יוונית. מאחוריו נשמעו קולות רחוב ומישהו שמתאמן על בוזוקי.

"אז זה סופי? אתה באמת נשאר ביוון? גם בנט לא יחזיר אותך?" שאלה, בקול נמוך, מלא קנאה ודאגה.

"איך שם?" הוסיפה. "זה נראה חלום, אלכס. הים, הברים… הכול נראה כל כך פשוט אצלך."

"פשוט מבחוץ, אולי," ענה. "אבל בפנים… יש רעש שלא מפסיק."

הוא שתק רגע, ומצמץ, כאילו דפים של זיכרון ישן נפתחים מעצמם.

"רעש? למה אתה מתכוון?"

"מהשירות. לפעמים אני עדיין שומע את המנוע של הנגמ"ש, את הצעקות בקשר. אפילו את הריח של האבק. את יודעת, לא סיפרתי לך הכול כשחזרתי."

נטלי נשענה קדימה. "אז תספר עכשיו. לפני שאני נכנסת לזה בעצמי. אני צריכה לדעת למה אני נכנסת."

אלכס גירד את הזיפים, היסס, ונשם עמוק. "זה לא רק הפחד מהקרב. זה הפחד ממה שאתה נהיה שם. היו רגעים שעמדתי מול מישהו – ילד, כמעט בגיל שלך – והייתי צריך להחליט בשבריר שנייה אם הוא סכנה. ההחלטות האלה נתקעות לך בגוף. גם אם הן נכונות, הן חורטות משהו. בסוף אנחנו נלחמים מול בני אדם. ושם הפכו אותי לרובוט בלי רגשות."

"אבל בחרת לשרת. זה לא אומר שהכול היה נכון?"

"בחרתי כי חשבתי שחייבים להגן. ואת צודקת, לפעמים זה הכרחי. זו המדינה שלנו, המקום שבו נולדנו, המקום שנתן בית לאמא ולאבא. ישראל היא המדינה שלי, וכשהיא צריכה אותי – אני שם. אבל יש גם צד אחר. הצד שבו אתה רואה יותר מדי, עושה יותר מדי, והופך למכונה. כשעזבתי לאתונה חשבתי שאני בורח מזה. אבל זה לא נעלם. זה רק מחליף צבעים."

נטלי שתקה. היא הביטה במדים המקופלים על הכיסא, ואז שוב במסך. "אני מפחדת, אלכס. לא מהמסעות, לא מהנשק. אני מפחדת לאבד משהו מעצמי. לא להיות מי שאני עכשיו."

"זה הפחד הנכון. זה אומר שאת נכנסת בעיניים פקוחות. את לא חייבת לתת למדים להגדיר אותך. תזכרי מי את גם שם – עם החברים, עם מי שתהיי. תבני לעצמך גבולות." הוא לגם מהקפה, והמבט שלו התרכך. "הלוואי שמישהו היה אומר לי את זה לפני הגיוס. הייתי פחות אבוד כשחזרתי."

"אז אני אגיד לך משהו בחזרה. אתה לא חייב להישאר שבוי של מה שהיה. אתה כבר בוחר אחרת. אפילו אם זה רק לשבת עכשיו באתונה ולדבר איתי."

חיוך דק התפשט על פניו. ממרחק נשמעו מחיאות כפיים ומישהו ששר שיר יווני ישן.

"אולי בגלל זה אני נשאר פה עוד קצת," אמר. "כדי ללמוד להיות משהו מעבר ללוחם לשעבר."

"ואני אשמור על מה שלימדת אותי – לא לאבד את עצמי. גם במדים."

השיחה נמשכה עוד דקות ארוכות. הצחוקים הקטנים חזרו, אבל מתחתם זרם משהו אחר: ההבנה ששניהם נושאים אחריות גדולה, ושכל אחד מהם יצטרך לגלות מחדש מי הוא – בתוך חיים שממשיכים לדרוש אומץ, וגם רוך.

סוף אוגוסט 2021 · הבסיס

הבוקר הראשון בבסיס היה עטוף באור חלבי של סוף קיץ. האוטובוס מהתחנה המרכזית השאיר אחריו שובל של אבק, ונטלי ירדה ממנו עם תרמיל שחור, מדי ב' חדשים ומבט נחוש שמסתיר סערה. היא עברה את השער, הציגה תעודה, והרגישה את הדלתות נסגרות סביבה – וסוגרות עליה תקופה חדשה.

אחרי קורס קצר היא הגיעה לחדר קטן במבנה בטון אפור. מסכים הקיפו אותה מכל עבר, נורות קטנות הבהבו, ומקלדות המתינו לאצבעות שלה. התפקיד היה ברור: לעקוב אחרי שיח ברשתות החברתיות בעזה, לתרגם מערבית, לסמן תוכן חשוד. בשביל זה בחרו בה: הערבית שלמדה במגמה בתיכון, שהקורס הקצר חידד עד שהתחילה לשמוע בה גם סלנג. כל הודעה שעברה מול עיניה הייתה פיסה בפאזל גדול.

"זה לא כמו לקרוא חדשות," הזהירה אותה המפקדת ביום הראשון, צעירה עם מבט עייף. "תביני שיש חיים אמיתיים מאחורי המסך. מישהו יושב שם, בצד השני."

העבודה הייתה שקטה מבחוץ ורועשת מבפנים. שמונה שעות ביום היא קראה כעס, ייאוש, ולפעמים אלימות גולמית – וגם רגעים בלתי צפויים של עדינות: שירים שהועלו אחרי השקיעה, תמונות של חתולים על גגות, נערות שמתלוננות על הורים קפדנים. היא נדרשה לנתח הכול בקור רוח, אבל הלב שלה ספג כל מילה.

בסופי שבוע, בבית, ניסתה להסביר להורים. "זה לא רק טקסטים," אמרה בערב שישי אחד, במטבח, עם כוס תה. "אלה עיניים של אנשים, רק בלי פנים. אני קוראת פוסטים שלהם על רצון להרוג אותנו, ואז חוזרת הביתה וקוראת פוסטים שלנו על רצון להרוג אותם. כולם רוצים שמישהו ימות, ואף אחד לא רוצה להיות מת."

אירינה ליטפה את ידה. ויטלי רק הנהן, עיניו בשולחן, כאילו חיפש שם נחמה שלא הייתה.

ובכל זאת, היו רגעים שבהם המסכים האירו נקודת אור. חשבון אחד ריתק אותה יותר מכולם: ערוץ בשם Math Gaza. נער עזתי שפתר בעיות במתמטיקה בהומור, וניתח כדורגל כאילו היה פילוסופיה. בסרטון השלישי שראתה, היא זיהתה את הפנים – מתמונת הפרופיל הקטנה – ואז את השם: מהראן. אותו מהראן ששלח לה בקשת חברות במרץ, אחרי המשחק נגד חיפה. "לא נורה."

הבקשה עוד חיכתה אצלה. היא לא אישרה אותה. היא גם לא מחקה. כפתור אפור קטן, בין "אישור" ל"מחיקה", שנשאר במקומו.

כל פעם שפתחה אחד מהסרטונים שלו, הלב שלה נרגע, כאילו מישהו מזכיר לה שבעולם יש עוד מרקם עדין חוץ משנאה.

אסור לך לפנות אליו, הזכירה לעצמה שוב ושוב. הנהלים היו ברורים: לא יוצרים קשר עם מי שנמצא בצד השני של המפה. ובכל זאת, משהו ניקר בה – לא הסיכון, אלא ההוכחה שם, מאחורי כל הפוסטים הקשים, חיים גם אנשים שרוצים פשוט לחשוב, לשחק, ללמוד.

פעם אחת, במשמרת לילה, עלה מול עיניה פוסט ישן ממאי, בלי שם ובלי תמונה. מישהו כתב על דוד שחילצו מההריסות בידיים, ועל משפט אחד שצעק שם: "הוא לא עשה כלום." לא היה בו איום. היא קראה אותו פעמיים. משהו בקצב של המשפטים הזכיר לה את הנער מהסרטונים, ואולי היא רק רצתה שיזכיר. היא לא סימנה אותו, ועברה לפוסט הבא.

בלילות, כשהבסיס שקע בשקט כבד והיא נשארה במשמרת, הביטה לפעמים מבעד לחלון הקטן, מחפשת נקודת אור רחוקה. לפעמים דמיינה את אלכס בבית קפה באתונה. לפעמים דמיינה את מהראן, מול מחשב בעזה, מעלה סרטון חדש. היא לא ידעה שהשמות שלהם יתנגשו בעתיד. אבל משהו בה כבר הבין שהם חולקים חוט דק – חוט שנמתח מעל כל הגבולות.

הימים עברו. נטלי פיתחה מיומנות קרה, כמעט מקצועית, בהפרדת הרגש מהמשימה. אבל בלילות נשארה אי־נחת: כל שורה שקראה, כל תמונה שסימנה, הייתה סיפור של מישהו. היא הלכה על חבל דק – בין שמירה על הביטחון לבין שמירה על הנפש.