נאמר כבר הכול

10 במאי 2021 · מחנה שאטי

אחרי שבועות של מתיחות בירושלים, בשייח' ג'ראח ובהר הבית, ירה החמאס רקטות לעבר ירושלים. ישראל פתחה במבצע "שומר החומות", ורחובות עזה רעדו כאילו העיר כולה עברה לנשום בקצב אחר – נשימה כבדה ומפוחדת.

מהראן ישב על הרצפה בחדר הקטן שלו, עיניים נעוצות במסך הטלפון. מהמסך הקטן זרמו שמועות, אזהרות, הודעות על ירי, קריאות להסתגר והוראות חירום. כל צליל היה טיפה של פחד שמציפה את הלב. לא היה לאן לברוח. הדלתות נעולות, הקירות דקים, ו־365 קמ"ר של רצועה הפכו לכלא בתוך כלא.

הרחובות התרוקנו כמעט לגמרי. רק צללים של משפחות שממהרות להסתתר, זקנים שמחפשים מחסה, ילדים שרצים בין בניינים. כל פיצוץ הרעיד את החלונות, ואת הבטן. מהראן ניסה לחשב סיכויים, לחזות את הפגיעה הבאה. כל ניסיון לחשוב בצורה רציונלית נשבר מול המציאות.

בערב הגיעו אליהם דודו חאלד, אשתו ושתי בנותיהם, סמא וחיבא. הבניין שלהם קיבל אזהרה, והם יצאו עם מה שהספיקו לקחת בידיים. הדירה הקטנה של משפחת אל־ע'זי התמלאה עכשיו בשתי משפחות, בשמיכות על הרצפה ובשקט מתוח.

באותם ימים · יפו

בישראל, אלכס ארז את מה שעוד נשאר בדירה ביפו, בלב השכונה הוותיקה, בין רעש הרחוב לאזעקות. הטלפון רטט. הודעה רשמית: כוננות למילואים. הוא עצר, הידיים קפואות מעל המזוודה.

הוא לא רצה להילחם. לא עכשיו, ולא בכלל. אבל תחושת האחריות גאתה בו כמו גל שאי אפשר לעצור. המזוודות מוכנות, הכרטיס כמעט ביד – וקול המדינה חוצה אותו באמצע.

את הדירה הוא לא פינה עד הסוף. אופיר, החבר מהיציע, חיפש דירה כבר חודשים, ועכשיו ייכנס אליה בתחילת יוני ויחזיק את החוזה על שמו. בארון בחדר השינה נשארו הארגזים שלא נכנסו למזוודות. "שיהיה לך לאן לחזור, אחי," אמר אופיר, בקבוק בירה ביד, כרגיל. אלכס צחק. הוא לא תכנן לחזור.

לשבועות האחרונים הוא עבר לגור אצל ההורים, כדי לפנות לאופיר מקום וכדי להיות קרוב אם יקראו לו. כל לילה עמד ליד החלון והביט ברחוב החשוך. הרצון לטוס לאתונה, לחיות את החירות שלו, מול הצורך להגן. כל החלטה הרגישה מסוכנת.

הלילה ההוא · מחנה שאטי

הלילה עטף את המחנה, כבד כמו עופרת. מהראן התכווץ בפינה, ברכיים משוכות אל החזה כאילו הן יכולות להגן על הלב. האור היחיד הגיע מהטלפון. כל כמה שניות רעש עז פילח את האוויר, ואחריו רעד עמוק שעבר ברצפה ובקירות, כאילו האדמה עצמה נאנקת.

סמא, בת הדוד הקטנה, ישבה בחיק אמה וחיבקה דובון ישן שקיבלה ליום ההולדת. העיניים שלה היו רטובות, והיא חיפשה נחמה בעיניים של מהראן. חיבא התרכזה בספר; קריאה הרגיעה אותה. ג'נא ורים נצמדו לפאטמה.

"זה ייגמר בקרוב," אמר הדוד חאלד בקול רועד. "רק נישאר יחד."

מהראן רצה להאמין לו, אבל השמיים לא נתנו מנוחה. הבהובי אור קרים חתכו את החושך וצבעו את הרחוב בכחול מתכתי. ואז הגיע הצליל שאף אחד לא רוצה לשמוע – שריקה חדה, קרובה מדי.

חאלד זינק וכיסה את סמא בגופו. פאטמה משכה את מהראן אל הרצפה. שנייה אחר כך בא הפיצוץ, חזק כל כך שהדלת נתלשה חלקית מהצירים והזכוכיות התנפצו. החדר התמלא אבק, וצרחות עלו מבחוץ.

אחרי רגע ארוך של שקט מתוח, אחמד פתח בזהירות את הדלת. בחוץ, הרחוב הפך למבוך של שברי בטון. אנשים רצו וצעקו שמות. אש דלקה באחד הבתים.

מהראן הצטרף לשכנים שפינו אבנים מההריסות של בית סמוך. הידיים שלו רעדו, אבל הוא המשיך. כל אבן חשפה עוד שכבה: רהיט שבור, צעצוע מרוסק, ולבסוף, מתחת לחתיכת בטון כבדה, שכן מבוגר שעוד נשם. מישהו קשר לו את הרגל בפס קרוע של חולצה, מישהו אחר התקשר לאמבולנס, למרות שכולם ידעו שהצוותים קורסים.

הנער עמד שם, ידיים מאובקות, ובהה בלהבות. עלה בו כעס חם, ופחד עמוק. כשחזרו הביתה, האדמה עוד רעדה מדי פעם. סמא נרדמה בזרועות אמה, חיבא נרדמה עם הספר לידה. מהראן נשאר ער, מביט בתקרה החשוכה.

הוא נשבע לעצמו: אם ישרוד את הלילה הזה, יעשה כל מה שיוכל כדי לבנות חיים שבהם ילד לא צריך לדעת לזהות מתי השריקה קרובה מדי.

כמה לילות אחר כך, ההפצצה פגעה בבניין שבו גר דוד יוסף, אחיו של אחמד – האיש שתמיד סיפר לו סיפורים על ימים טובים יותר, על עזה של פעם, על ים שאפשר היה לשוט בו רחוק. מהראן רץ לשם עם אביו. הם חפרו בידיים עד שהגיעו אנשי ההגנה האזרחית. יוסף לא שרד.

"הוא לא עשה כלום!" צעק מהראן, והקול נקרע לו בגרון.

באותו לילה הוא כתב פוסט אנונימי. האצבעות רעדו על המסך. הוא ניסה להיאחז בכדורגל, בכל דבר, כמו בעוגן – אבל הסדקים התרחבו.

אותו שבוע · חולון

רינה, בת הדודה של אלכס, גרה בחולון, בקומה השלישית של בניין ישן. אלכס בא אליה ערב אחד כדי להתחבר מחדש, להיזכר בילדות של לפני הצבא, לפני מה שנשאר אחרי השירות כמו צל מאחורי העיניים – הסיורים בגבול, הריח של אבק ושמן רובים.

"אנחנו צריכים להגן על הבית," אמר לה, והקול שלו היה יציב, אבל העיניים רעדו. "אבל הפחד… הוא אוכל אותי מבפנים."

האזעקה עלתה באמצע המשפט. הם רצו לחדר המדרגות. השריקה חתכה את האוויר, ואחריה הפיצוץ – קרוב, קרוב מדי. החלונות בדירה התנפצו כמו גשם קשה, מכונית ברחוב התקפלה כמו גוף פצוע, ושברי קיר נפלו לחצר.

איש לא נפגע. אבל אלכס, על רצפת חדר המדרגות, הרגיש איך הגוף שלו חוזר לבד לשטח: הנשימה, הדופק, הריח של האבק בגרון. הטראומה הצבאית התעוררה בבת אחת.

נטלי הגיעה בריצה כעבור חצי שעה, עיניים מלאות דמעות. הם ישבו בין הזכוכיות בדירה של רינה, ידיים שלובות, מרגישים את הסדקים.

21 במאי 2021

אחרי אחד־עשר לילות שנראו כמו נצח, נכנסה לתוקף הפסקת אש, והבוקר עלה בשקט כמעט בלתי נתפס. לא עוד שריקות, לא עוד הדף שמרעיד את הריאות. רק ריח עשן קל, כמו זיכרון שמסרב להיעלם.

מהראן יצא בזהירות מהחדר שבו הסתתרו. דלת הברזל חרקה, כאילו גם היא עייפה. ברחוב כבר הופיעו אנשים. חלקם בחנו את ההרס בשתיקה, אחרים התחבקו, ניסו לשכנע את עצמם שזה באמת נגמר. ילדים חיפשו כדורים ואופניים בין הערימות, כאילו מחזירים את הרחוב לחיים.

בקצה הסמטה נגלתה לו התמונה כולה: בניינים שעמדו פעם זקופים הפכו לערימות אפורות. גגות חסרים, חלונות פרוצים. הוא שמע שמות של שכנים נאמרים בלחישה – מי שרד ומי לא. כל שם היה עוד אבן על הלב.

ליד המסגד התאספה קבוצה סביב משאית של ארגון סיוע. שקי קמח, מים ושמיכות עברו מיד ליד. אנשים הודו בקול שקט, אבל העיניים נשארו כבדות. שלום לא הגיע. רק הפוגה.

בערב, כשהשמש שקעה בים והאור הפך כתום־אפרפר, המשפחה ישבה מחוץ לבית. רים הניחה את הראש על הכתף של מהראן ושאלה בלחש אם מחר תוכל לשחק עם החברות. הוא לא ענה מיד. הוא הביט באופק, שם השמיים והמים נצבעו באותם גוונים של נחמה זהירה. ואז, בשקט, רק בשבילה, זמזם לה מנגינה בלי מילים. היא לא ידעה מאיפה היא באה. הוא ידע: "לא תשברו אותנו".

בתוך ההקלה היה פחד חדש: הידיעה שהשקט שביר, שהכול יכול להתלקח שוב. אבל היה בו גם משהו אחר – נחישות דקה ועקשנית לחיות בתוך ההפסקה הזאת, לא לתת לפחד לנצח.

באותו ערב, בתל אביב, הגיעה הודעה קצרה: הכוננות של אלכס בוטלה. שלושה ימים אחר כך הוא עמד בנתב"ג עם שתי מזוודות ותרמיל. השלט "אוסישקין" נסע עטוף בחולצה של הפועל, בתחתית המזוודה. הצעיף האדום היה בתרמיל.

שני צעירים שלא הכירו זה את זה חוו באותם ימים את אותם רגשות: פחד, כאב, ייאוש, אובדן שליטה. הם לא ידעו זה על קיומו של זה. אבל דרך החוויה הזאת, הם כבר היו חלק מאותה אנושיות שחוצה גבולות, מרחקים וקווים על מפה.