אמונה עיוורת

3 במרץ 2021 · יפו

הדירה של אלכס נראתה כמו אחרי פרידה של זוג נשוי. רוב הדברים כבר היו ארוזים: מזוודות שחורות בצד, בגדים מקופלים בקפידה, ספרים מוכנים לדרך. הטיסה נקבעה לסוף מאי, כשיוון תיפתח מחדש לתיירים, אבל אלכס כבר ארז עכשיו, כמו מי שרוצה להיות בטוח שלא יתחרט. רק החולצה של הפועל והשלט "אוסישקין" עוד היו תלויים על הקיר. הם יירדו אחרונים.

נטלי ישבה על הספה, המבט שלה קצת עצוב, קצת סקרן. "אתה באמת הולך," לחשה, והקול שלה כמעט נעלם. "ככה סתם? כאילו כל מה שהיה פה פשוט נשאר מאחור."

אלכס הסתובב אליה ונאנח. "זה לא לברוח," אמר. "זה… לנסות להבין מה זה חופש. לשלם את המחיר של השקט שלי, בלי עיניים עליי כל הזמן." הוא חייך, אבל החיוך היה מלא תסכול. "את יודעת, פה כל צעד, כל צחוק, כל פוסט – מישהו רואה. ביוון אף אחד לא מצפה ממני לכלום. אני רק אני."

נטלי נגעה בידו. "אבל אתה לא באמת לבד. גם אם אף אחד לא רואה – אני… אנחנו… המשפחה, החברים. אנחנו פה."

"כן," השיב בחיוך עקום. "אבל זה לא אותו דבר. לפעמים, כדי להבין מי אתה, אתה צריך להיות לבד."

הם הביטו בשעון. הערב, בבלומפילד, הפועל נגד מכבי חיפה. זה לא היה סתם משחק בשביל אלכס, אלא עוד חוט שקושר אותו לעיר שהוא עומד לעזוב. אבל לבלומפילד לא הייתה לו דרך להיכנס. היציעים עוד היו סגורים לקהל, וכשייפתחו – דיברו על עוד שבועיים – ייכנסו רק בעלי תו ירוק. בלי חיסון אין תו ירוק, ובלי תו ירוק אין יציע. ואחרי הלילה בוואן, כשהשוטרים רשמו את הפרטים שלו, הוא גם לא מיהר להתקרב למקום שמלא משטרה ואבטחה.

אז הם הפכו את הסלון לחדר צפייה קטן: לפטופ על שולחן הקפה, כוסות מים ובירה, חטיפים על הרצפה.

המשחק התחיל מול יציעים ריקים, ואחרי שש דקות שרי נגח את מכבי חיפה ליתרון. המתח חדר גם דרך המסך הקטן. אלכס רכן קדימה, העיניים שלו בוערות. ואז, בדקה ה־22, שי אליאס שחרר בעיטה מעשרים מטר, ישר לפינה הרחוקה – 1:1. אלכס קפץ, ומרוב אושר נישק את אחותו על הלחי.

ארבע דקות אחר כך, חוסה רודריגס תפס וולה מקצה הרחבה, מזווית כמעט בלתי אפשרית, והכדור נכנס. 1:2 לחיפה. זו נשארה התוצאה עד הסוף.

אלכס נפל אחורה על הספה, הידיים על הפנים. ההפסד היה כפול: של המשחק, ושל העיר שהוא אוהב ועומד לעזוב. וגם ההבנה שמעט מאוד באמת משתנה.

"זה כאילו… אנחנו מנסים להחזיק, אבל כל הזמן מפסידים," לחשה נטלי.

"סעמק ערס," סינן אלכס, קם ונדרך. "אין זמן להתאבל. בלומפילד מחכה."

"מה אתה עושה?"

"הולך להגיד להם תודה."

מהדירה ביפו לבלומפילד היא הליכה קצרה, אבל כל צעד הרגיש כמו נסיעה בין זיכרון לעתיד. הוא ידע שאלה מהרגעים האחרונים שלו בבית האמיתי שלו. מחוץ לאצטדיון, ליד השערים, כבר עמדו כמה עשרות אוהדים שלא הסכימו לוותר. התנועה, הריחות והצעקות של הקהל שהוא כל כך אוהב חדרו אליו כמו גל של חיות עירונית שלא נגמרת. האוהדים חיכו לשחקנים, והוא חיכה איתם.

נטלי ליוותה אותו בעיניים עד הפינה, ואז פנתה הביתה. "גם אחרי הפסד הוא הולך לעודד אותם," חשבה. "באמת, כלום לא עוצר אותו מללכת בדרך שלו." והבינה שבקרוב תראה את אחיה בעיקר דרך מסך של טלפון.

עזה · אותו ערב

מהראן צפה במשחק עם חבר, בשידור פיראטי שנתקע כל כמה דקות. כשהשופט שרק לסיום, הוא פתח את הפייסבוק, מצא את הפוסט של הפועל, וכתב בתגובה, בעברית, אות אחרי אות: "לא נורה. ממשיכים ביחד."

הוא רצה לכתוב "לא נורא". את ההבדל בין א' לה' הוא עוד לא ידע.

שני אנשים שונים – אחד בצפיפות של עזה, השני בחניונים של בלומפילד – חוו את אותו רגע של אכזבה. שניהם נשמו עמוק, הביטו בשמיים, והבינו: ההפסד הזה לא ישנה את ההכרח להמשיך. ככה זה – החיים זורמים, גם כשאתה רוצה לעצור הכול.

בתוך תוכו, החלום של מהראן היה לעמוד בשער 5. ממש כמו אלה שהוא רואה בשידורים, שרים וקופצים בלי חולצה. בדרך הביתה, דווקא ההפסד גרם לו לשיר בלב. היה שיר אחד שהוא אהב במיוחד, עם המילים "לא תשברו אותנו", ובזמן שזמזם אותו בראש, מחשבה זדונית חדרה לו לעצמות וסחפה את רגליו מערבה, אל הים.

הוא מצא את עצמו מתגנב לסירת דייגים פשוטה בנמל, מחפש אבוקות – אותו זיקוק אדום שמדליקים ביציעים. בסירה הראשונה לא מצא כלום, וכדי לא לעורר חשד ברעש, עבר לסירה אחרת. שם, בתוך ארגז חירום, מצא אבוקה ורימון עשן כתום. הוא דחף את השלל לתוך המכנסיים וחזר הביתה מאושר. לפני הכניסה עטף את הציוד בשקית ניילון והחביא אותו מתחת למדרגות, מאחורי בלוני הגז. יום אחד, הבטיח לעצמו, הוא ידליק אותה בשער 5.

אמו ישבה בסלון. היא הסתכלה עליו ואמרה בלחש: "השרי הזה, שחקן השרמוטה הזה."

בשקט בשקט, היא כבר צפתה כמעט בכל משחק של הפועל. בגלל מהראן.

מאוחר יותר באותו לילה

לפני השינה, נטלי גללה ברשתות ונתקלה בתגובה של נער בשם מהראן מתחת לפוסט של הפועל. "לא נורה. ממשיכים ביחד." היא חייכה מהשגיאה – עברית של מי שלמד אותה ממסכים. ואז, לשנייה, הפסיקה לחייך: מכל הטעויות האפשריות, דווקא "נורה". היא עשתה לייק.

למחרת בבוקר, מהראן ראה את ההתראה. הוא נכנס לפרופיל שלה, היסס רגע ארוך, ושלח לנטלי בקשת חברות.