נשימה כנשק

ינואר 2021 · יפו

הזן הבריטי הגיע כמו סרט המשך שאף אחד לא קנה אליו כרטיס. פתאום כל הסצנות המוכרות חזרו, רק בגרסה מהירה ומדבקת יותר. אלכס, עדיין לא מחוסן, מצא את עצמו חיובי אחרי עוד מסיבה מחתרתית באמצע הסגר השלישי – מסיבת רחוב שבה המוזיקה הגבירה את הלב, אבל לא הספיקה כדי להגן על הגוף.

הדירה הקטנה שלו ביפו, עם הקירות האפורים, הריהוט המינימלי והמרצפות הקרות, הפכה בן לילה למבצר שאסור לו על פי חוק לצאת ממנו. כלא מודרני. הוא עמד ליד החלון והביט בטיפות הגשם שנחבטו בזכוכית, כאילו כל אחת מהן נושאת הודעה שנכתבה מראש: כאן נגמר החופש שלך.

דקה אחרי דקה, שעה אחרי שעה, עשרה ימי בידוד הצטברו כמו אבנים למגדל שהוא לא היה בטוח שיצליח לשאת. משלוחי האוכל שהושארו מחוץ לדלת – שקיות נייר עם ירקות ופסטה, קרטונים של סלטים מוכנים – הפכו לאירועים חברתיים. כל דפיקה בדלת הייתה אינטראקציה אנושית קצרה, חטופה, הכרחית.

"תראה," לחש לעצמו מול המראה, מבטו נעוץ בעיניים האפורות־ירוקות שלו. "תסמינים קלים. מערכת חיסונית חזקה. לא מזל, לא מקרה. זה אני."

המילים נשמעו לו כמו סיסמה פנימית, חותמת על הכוח שלו. הוכחה שהוא מסוגל לשרוד, להתגבר, להמשיך לנוע.

אבל בלילה השלישי החזה נלחץ, והאוויר לא נכנס עד הסוף. הוא שכב על הגב וספר נשימות, כמו שלימדו אותו במטווח בגולני: ארבע שניות פנימה, ארבע החוצה, לעצור רגע לפני הלחיצה על ההדק. נשימה כנשק. ככה, בסוף, הוא נרדם.

שיחת הווידאו המשפחתית לא שינתה את התחושה. על המסך הופיעו אירינה וויטלי, עיניהם מלאות דאגה, מנסים לפרוץ את המחסום הדיגיטלי שלא נתן להם להיות שם באמת. מאחוריהם, בפינת הפריים, ישבה נטלי עם הטלפון ביד ועשתה את עצמה לא מקשיבה. הקולות שלהם הגיעו דרך רמקולים קטנים, עבים מעט, ונתלו באוויר כמו אדים של חוסר אונים.

"אני עוזב," הכריז אלכס, והקול שלו היה חזק ונוקב, למרות קוצר הנשימה. "כשיוון תיפתח לתיירים, היא לא תדרוש תעודת התחסנות. תספיק בדיקה שלילית. אני באמת יכול לחיות שם."

בפינת המסך, נטלי הרימה את הראש מהטלפון.

אירינה הצטמררה מול המצלמה. "אלכס… אתה לא מבין," אמרה בשקט, כמעט בלחישה. "זה לא רק הווירוס. כל האפליקציות, כל המעקב, כל החוקים – הם בונים מערכת שליטה שאין ממנה בריחה. גם שם."

אלכס חייך חצי חיוך מריר, ומבטו נדד לציור הקטן על הקיר, שהזכיר לו את הימים שלפני הסגר. "זה סוג אחר של שליטה," אמר. "אני מחליף מעקב אחד במעקב אחר. אבל לפחות אני בוחר איפה להיות."

ההחלטה הבשילה בו חודשים: צפייה בחדשות, קריאת דוחות, ניסוי אישי על הגבול הדק שבין חירות לבריחה. ועכשיו, כשהתו הירוק כבר עמד בפתח והקוד בטלפון היה אמור לקבוע לאן מותר לו להיכנס, הוא הבין שבשבילו החירות היא לא מדד פיזי. היא תחושה פנימית, מורכבת, עדינה.

"אני לא מוכן לקבל חוקים שלא היה לי חלק בכתיבתם," חשב. "אני לא מוכן לחיות חיים שמישהו אחר כתב בשבילי."

בלילות, כשהעיר כמעט שקטה – רק מכוניות רחוקות ונקישות של מטרייה סגורה על המדרכה – הוא ישב ליד החלון והביט ברחוב הריק. לפעמים עבר שם זוג צעיר, מסכות על הפנים, השניים מביטים זה בזה בחוסר אמון עדין.

"זה אנחנו. זה העולם עכשיו," לחש. "אנשים שחיים בין מסכים, בין חוקים, בין פחד לחירות."

אבל בתוך כל המחשבות האפורות האלה היה אור קטן. הוא ראה את עצמו ביוון – לא רק מדינה אחרת, אלא קרש קפיצה. הוא דמיין את הרחובות הצרים של אתונה, את פסירי, את הים האגאי, את הדירה הקטנה ליד האגורה העתיקה.

"שם," לחש, "אני יכול לנשום."

מסך הטלפון כבה על אדן החלון. החדר הקטן נשאר שקט. אלכס נשם עמוק, חיבק את עצמו, והבין: אין בריחה מוחלטת. אבל יש בחירה. יש חיים שמונחים בידיים שלו, גם בתוך מציאות שמנסה לכפות עליו את כללי המשחק.