תחנה סופית

30 באוקטובר 2020 · הוואן

הגל השני הגיע, כמו שאמרו שיגיע. בספטמבר, ערב החגים, נסגרה המדינה בפעם השנייה. באוקטובר התחילו לשחרר לאט, אבל הברים נשארו סגורים. ובכל זאת, בלילה של 30 באוקטובר, הוואן היה מלא יותר מתמיד.

מסיבת ההאלווין הייתה אמורה להיות סודית. אבל הרעב של אנשים לבילוי גבר על השתיקה שהחזיקה מעמד חמישה חודשים, והשמועה דלפה ליותר מדי אוזניים בעיר. הלילה היה סגרירי. הקירות כוסו בקורי עכביש לבנים, גולגולות ושלדים תלויים, נרות רוטטים ומנורות כתומות מהבהבות. מוזיקה עמומה התגלגלה בין הצללים, וצחוק ולחישות נמתחו בין האנשים כאילו היו סודות.

אלכס ישב בפינה של החדר הפנימי וסרק את החדר. הוא לא חיפש את המסיבה. הוא חיפש את הסיפור שמתרחש מאחורי כל צחוק וכל מבט. אנשים הסתובבו סביבו, התבוננו זה בזה, צחקו, שתקו, חיכו לרגע הקטן של חופש שנראה בימים האלה בלתי אפשרי. בתוך כל ההמולה הוא הרגיש מנותק מהחוקים – מתבונן, אבל לא נתפס. צופה בקוד האנושי שמסתתר מתחת למסכות ולתחפושות.

ואז נשמע רעש חזק בפתח, כמו שמש שמתפוצצת בתוך החושך. הדלתות נפתחו בכוח, אור לבן הציף את הקירות, וקול קר וחודר קרא:

"משטרה!"

אלכס קפא. הלב שלו דפק, הידיים רעדו. סביבו אנשים רצו לכל עבר, מחפשים דרך לברוח, להתמזג עם הצללים. כל התפאורה התפרקה ברגע אחד. היצורים המפחידים שעל הקירות הפכו פתאום לדבר האמיתי: פחד.

"אלכס!" קרא מישהו מבעד לעשן. הקול נשמע רחוק ומאיים, וגם מוכר.

הוא ניסה לזוז, למצוא פינה להסתתר בה, אבל הכול היה מהיר, חזק, בלתי נמנע. כחמישה־עשר שוטרים פשטו על הבר יחד, כאילו באו לעצור צמרת של ארגון טרור. הרבה מהמבלים הספיקו לצאת דרך היציאה האחורית שמאור פתח. ביניהם טל, שביוזמה מבריקה תפס את קופת המזומנים, תחב אותה מתחת לחולצה כדי שהשוטרים לא ישימו עליה יד, וחמק לרחוב מקווה ישראל, שם נעלם בין המוסכים של הרחוב המבולגן.

אבל רבים עוכבו. השוטרים אספו תעודות זהות, רשמו פרטים, חילקו קנסות על הפרת התקנות. דאגלס, אחד העובדים, קילל אותם ונלקח למעצר. ליפיץ, שותף נוסף בבעלות, התלווה אליו בניידת. ואלכס, ברקע, ירה האשמות וגידופים כאילו עמד ביציע:

"עבדים של הממסד! מה הדבר הבא? תעצרו אותנו אם נעשה אהבה עם האישה שלנו? עד כמה אתם רוצים לשלוט לנו בחיים?"

מרחוק, נטלי צפתה בכל זה בלייב בסטורי של חברים משותפים. לא היה לה מושג שאלכס שם. היא רק הרגישה את הסכנה שנכנסה לחיים של אחרים, ואת הקשרים הסודיים שמתחזקים דווקא ברגעים של כאוס.

גם מהראן, בעזה, ראה את הסרטון ברשת. והבין שהעולם שבו הם חיים מחובר יותר משהם חושבים – דרך מסכים, דרך סודות קטנים שמחברים בין אנשים רחוקים זה מזה, שמתמודדים עם אותו כאוס.

הפשיטה הפכה את הלילה הזה לרגע מכונן בשביל אלכס. הוא הרגיש את הפחד – החי, הממשי, זה שאי אפשר לברוח ממנו. אבל גם את החיבור, את החברות ואת האמון שנבנים ברגעים שבהם הסכנה קרובה כל כך. כל מי שהיה איתו בבר באותו לילה נצרב בזיכרון שלו.

ואולי לראשונה הוא הבין שהחיים האמיתיים לא נמדדים בחוקים או במסכות, אלא ביכולת לבחור את הדרך שלך – גם כשהיא הולכת נגד הממסד. בעודו עומד שם, הלב פועם בפראות והעולם מתמוסס סביבו, נולדה בו תחושה סודית ואנטי־ממסדית: אם יישאר נאמן לעצמו, יוכל לחיות מחוץ לגבולות שמישהו אחר שרטט.

זו לא הייתה סתם פשיטה. זה היה מבחן. חוויה שחשפה את מי שהוא באמת: אלכס שמוכן לראות את הסכנה, להרגיש את הפחד, ובכל זאת לשמור על האנושיות, על החיבור, ועל האומץ הפרטי והשקט שלו.

נובמבר 2020

מותו של ג'ורג' פלויד לא רק זעזע את נטלי. הוא הדהד בשיח הפוליטי, העצים את המתחים החברתיים בארצות הברית, והשפיע עמוקות על מערכת בחירות שכבר רתחה תחת המגפה והפילוגים של עידן טראמפ.

ב־3 בנובמבר 2020, כשהעולם עדיין רעד מהגלים של המחאות, נערכו הבחירות לנשיאות – קרב מתוח ששיקף בדיוק את השברים שפלויד חשף.

אלכס ישב בדירה ביפו עם בקבוק בירה ביד, עיניו נעוצות במסך, והמספרים זזו כמו גאות. ימים של ספירה. ג'ו ביידן מטפס, דונלד טראמפ נאחז. וכשהרשתות הכריזו סוף סוף, בשבת, 7 בנובמבר, על הניצחון – 306 אלקטורים מול 232, ופער של יותר מארבעה אחוזים בקולות – אלכס קפץ על הרגליים, אגרוף מונף.

"כן! סוף סוף!" צעק, והקול הדהד בחדר הריק.

הוא שנא את טראמפ. את השקרים, את החומות, את הזלזול בקורונה. "מניאק, מגיעה לך התבוסה הזאת," מלמל, מגדף בקול כאילו טראמפ שומע. "הוא הרס את העולם, הפך את אמריקה לביצה של שנאה."

עכשיו, עם ביידן, אלכס ראה אור. תקווה שעטפה אותו כמו שמש אחרי סערה. הוא דמיין עולם טוב יותר – פחות גזענות, יותר אחדות, ואולי אפילו השפעה על ישראל, שבה הפילוגים הפוליטיים הדהדו את האמריקאיים.

"זה סימן," כתב לנטלי. "ביידן יתקן את מה שטראמפ הרס. אנחנו ננצח את החושך."

ברחובות של אמריקה חגגו. אנשים רקדו, צופרים צפרו, ואלכס הרגיש חלק מזה – כאילו הניצחון הזה, שבא על רקע השברים שפלויד חשף, היה גם שלו. של הדור שמחפש חירות אמיתית. אבל בזמן שאמריקה ניסתה להתאחות, העולם המשיך להתפצל.

דצמבר 2020

בחנוכה הדליקה משפחת בן־גוריון נרות מול מסך המחשב הנייד. חיבורים דיגיטליים החליפו את החום של חדר מלא. על המסך היו קרובי משפחה של ויטלי מטורונטו, ואחותה של אירינה מקייב. להבות ריצדו במקביל בשלוש דירות, בשלוש ערים ובשני אזורי זמן – בטורונטו עוד היה צהריים – כמו להקת אור שזזה בתיאום מושלם, ובכל רגע הזכירו כמה רחוק כולם.

"לשנה הבאה בירושלים," התבדח ויטלי, מלטף את המסורת במילים כמו יד שמחפשת נוכחות.

"לשנה הבאה בכל מקום חוץ מבבית," מלמל אלכס. עיניו נדדו במסך כאילו חיפשו דרך לברוח מהקירות. הוא חשב על אתונה – עיר שבעיניו, גם אם החדשות משם סיפרו על סגר משלה, חופש קטן יכול להרגיש בה גדול, וההזדמנויות הפרמצבטיות בה בשפע.

ב־24 בדצמבר, ערב חג המולד, הושג ההסכם בין האיחוד האירופי לבריטניה – הפרק האחרון של הברקזיט. הסכם סחר חופשי, בלי מכסים ובלי מכסות, ששמר על זרימת סחורות בשווי מאות מיליארדי פאונד בשנה.

בעזה, במחנה שאטי, תחת נורה חלשה שריצדה כמו נר, ישב מהראן ליד אביו. מהרדיו בקעו חדשות מהעולם, והם דיברו על ההסכם – גשר שבור, סימן להתנתקות שבעקבותיה באה התקרבות כפויה. אחמד, שתמיד החזיק ספר ביד, הסביר.

"תראה, מהראן, זה לא רק סחר," אמר בקול רך ובטוח. "זה על שליטה. בריטניה רצתה לצאת מהאיחוד כדי לשלוט בגבולות שלה, בדיג, בחוקים. עכשיו, בלי מכסים, הם שומרים על זרימת הסחורות, אבל מאבדים את השוק המשותף. זה המחיר של התנתקות."

"אבא, חשבתי על זה," אמר מהראן מהר, העיניים סקרניות. "זה כמו משוואת איזון במתמטיקה. הם מרוויחים עצמאות, אבל העסקים שלהם ישלמו – הגבלות חדשות על שירותים, על דיג. והאיחוד דרש תנאים הוגנים, כדי שלא יורידו סטנדרטים של סביבה ושל עבודה."

אחמד חייך, גאה בבן שספג ממנו כל כך הרבה – שעות של שיחות על פוליטיקה עולמית, על כוחות כלכליים, על גבולות שמפרידים ומחברים. "נכון, חביבי. זה מראה איך העולם מחובר, כמו רשת. אם חלק אחד נשבר, הכול רועד. כמו פה, אצלנו. רק שאנחנו תמיד חיים תחת מצור, והם – הם בחרו להתנתק."

מהראן הנהן. המוח שלו עבד כמו מכונה, מחשב משוואות של כוח ושבריריות. רגע של חוכמה שקטה בתוך הצפיפות, שבו אב לימד בן לראות מעבר לקירות.

משפחת אל־ע'זי לא חגגה חנוכה, כמובן. אבל גם להם היה החג שלהם בשנה הזאת, עם אותו מסך: עיד אל־פיטר, במאי, נחגג דרך שיחות וידאו עם המשפחה המורחבת, המפוזרת במחנות פליטים בלבנון, בירדן ובסוריה. אותו חוסר יכולת להיות יחד. מסכים שהפכו לשערים – שערים שאין להם דרך להעביר חום אמיתי.

"הטכנולוגיה מחברת אותנו לכולם," אמר אז מהראן, כשהביט במסך כאילו ניסה לגעת בכל פנים שהופיעו בחלונות השיחה. "חוץ מהאנשים שאנחנו באמת רוצים לגעת בהם."

הוא התרגל למרחק. זה היה כל חייו. גורלו היה להיוולד ברצועה סגורה, בגלל מצב פוליטי וביטחוני מסובך מול ישראל. אין לו דרכון, ועד היום לא הייתה לו שום דרך לצאת מגבולות הרצועה.

באותו קיץ, באוגוסט, הוא מצא את עצמו כמה פעמים בין הנערים ששולחים בלוני תבערה לעבר ישראל, בפעולות שהחמאס, השולט ברצועה, עודד והוביל. מהראן לא ראה בהן טרור. הוא ראה בהן קריאות עזרה לעולם. הוא הרגיש שרק אם יעשו משהו שהעולם ישמע עליו, אולי סוף סוף מישהו יקשיב.

אבל הוא זכר גם את הרגע שבו הגפרור נדלק מתחת לבלון הראשון. ניצוץ קטן, וביחד איתו ניצוץ בתוכו – חם, מסוכן, מתוק מדי. אחרי כמה פעמים הוא הפסיק לבוא, בלי להסביר לאף אחד למה. את הניצוץ הזה הוא לא שכח.

באותו אוגוסט שלחה מאיה לנטלי סרטון מנירים: שדה קוצים יבש שהשחיר, עשן לבן נמתח מעל הגדר, ומישהו מצלם ומקלל בשקט. "עוד בלון," כתבה. "רגילים." נטלי שלחה לב שבור וגללה הלאה. היא לא ידעה מאיפה הוא עף. גם מהראן מעולם לא ידע איפה נחתו שלו.