הסדק במראה

19 בינואר 2020 · תל אביב

אלכס בן־גוריון, בן עשרים ואחת, פסע ברחוב בוגרשוב כאילו הקרקע עצמה נפרשת לקראתו אחרי שנים של עמידת דום. שישה שבועות עברו מאז השאיר מאחוריו את חטיבת גולני, והגוף עדיין זכר את המשקל המדויק של האפוד ואת הקור של השחר בצפון. עכשיו, בלי מדים ובלי פקודות, הוא נשא את החירות החדשה בסקרנות של מי שעוד לא יודע כמה היא שוקלת: קלה, ומסוכנת באותה מידה.

האוויר של ינואר היה צלול. בין הבניינים הבליח הים בכחול פראי, מבריק בשמש החורפית. הרוח נשאה ריח של מאפייה וקצת פלאפל, מעורבב בניחוח הקל של גשם ישן – כזה שנשאר אחרי לילה סוער. הוא נעצר מול דלפק הבורקס שפתוח עשרים וארבע שעות, וצפה באופה ששולף מגש לוהט ומניח אותו כאילו היה זהב מותך. בורקס תפוח אדמה, בסנדוויץ', עם ביצה, חמוצים וטחינה. מעדן אמיתי.

לידו עמדו עמית ואופיר, החברים מהיציע של הפועל. אופיר, כרגיל, לפת בקבוק בירה.

"נו, שמעתם כבר מה ההתאחדות מתכננת לנו?" שאל אלכס, והחיוך שלו דקר את הרצינות באוויר. זה היה חצי חיוך, החיוך של מי שמעדיף לצחוק ולא להסביר שוב ושוב מה באמת קרה ביציע. עונש הרדיוס נגמר עם המשחק של הערב, אבל השירים, האבוקות והתקריות הקטנות שנרשמו בדוחות המשקיפים עוד עלולים לגרור עונשים חדשים.

"כל עונש אני מקבל באהבה," אמר אופיר ומשך בהתלהבות בחולצה. "שלושה ניצחונות ברצף, אחי. שלושה! הערב רביעי. שישלחו אותנו לשחק באילת, אני שם."

עוד מעט, בפברואר, יגיע גם המשחק בטדי. בית"ר ירושלים, הקבוצה שהיציע שלה הפך לסמל של הימין הקיצוני בפוליטיקה הישראלית. המאבק בין הפועל לבית"ר תמיד היה יותר ממשחק כדורגל. זה היה המאבק הישראלי עצמו, בתשעים דקות.

אלכס שילם, עטף את הבורקס בנייר שנספג מהשמן החם, וזרק לחברים: "טוב, אז חמש אצלי. עומר אוסף אותנו משם לנתניה." הערב נגד רעננה. הוא המשיך לכיוון הים, שקית נייר ביד אחת, היד השנייה דחוקה בכיס כאילו היא מחזיקה סוד.

הוא שלף את הטלפון, צילם את מפתחות הדירה החדשה ששכר, הניח לידם שקית קטנה של מריחואנה, ושלח לנטשה, אחותו: "סוף סוף חופשי." ואחרי רגע: "בלי מפקדים, בלי השכמות בחמש בבוקר, בלי סיורים בגבול לבנון. הגיע הזמן לחיות."

הרטט של המכשיר קטע את המחשבות. על המסך הופיע השם של נטע.

שלושה חודשים עברו מאז שאמרה שהיא לא יכולה לאהוב מישהו שעלול להיעלם לה במדים. שלושה חודשים מאז שעזבה והשאירה אחריה שקט רועם. הוא עוד ראה אותה במרפסת, התלתלים שלה מסרבים להיאסף בגומייה, מגלגלת סיגריה דקה ומלקקת את קצה הנייר בריכוז של מנתחת. ועדיין, בלילות שבהם היין התערבב אצלה בבדידות, היא התקשרה.

"אל תענה," לחש לעצמו, אבל הגוף פעל לפני המחשבה.

"אלכס, טעיתי." הקול שלה נשבר בין יין לדמעות. "אפשר לדבר?"

"די, נטע."

הוא ניתק. אותה שיחה, אותה סצנה שחוזרת על עצמה מאז שעזבה. הוא בחר בחופש ודבק בהחלטה, גם כשהלב לחש לו באוזן אקפלה של שירי געגוע. הוא עמד שם עוד רגע, מבטו נעוץ בגלים שהציצו בין הבניינים של רחוב הירקון. האהבה אליה הייתה מהסוג הראשון, זה שכותב מחדש את ה־DNA, ואובדנה השאיר בו סדק שלא ידע איך לאחות. במקומה צמח בו משהו קשה יותר – אופי של מי שמעדיף להילחם על האמת שלו, גם אם יישאר לבד.

להיות חופשי זה, לפעמים, גם להיות בודד.

עזה · אותו יום

במחנה שאטי שבעיר עזה, קרן אור דקיקה פילחה את הווילון הקרוע והעירה את מהראן אל־ע'זי. בן חמש־עשרה, רזה, בעל מוח מתמטי יוצא דופן ועיניים סקרניות שחיפשו כל הזמן שמיים חדשים. קצת מופנם, קצת חסר ביטחון.

מהחדר המרכזי בקעו קולות: אביו, אחמד, זמזם לעצמו בזמן שסידר את הכיסאות סביב שולחן הלימוד, ואמו, פאטמה, צחקה תוך כדי הרתחת מים לתה. שתי אחיותיו הקטנות, ג'נא ורים, התקוטטו על משהו בפינה. הבית היה דירת שלושה חדרים בקומה חשוכה, קירותיה חבולים מזמן, אבל האווירה בה הייתה חמה יותר מכל אבן. יחסית למחנה פליטים, משפחת אל־ע'זי חיה בתנאים טובים. למרות המצור, העוני והלחץ, המשפחה מצאה דרך לנשום – לשמוח, להתווכח, לחלום.

התקופה הזאת הייתה מהטובות בחייו של מהראן. השקט היחסי מול ישראל אפשר לעיר לצמוח קצת, ובשכונות נפתחו עוד ועוד דוכנים ומקומות קטנים, כמו גרעיני תירס שקופצים לפופקורן בחום.

"מהראן, חביבי, תעזור לאבא שלך עם האלגברה," קראה פאטמה, ולקול שלה הייתה איכות מוזיקלית שהספיקה כדי לנחם שכנים. ואז הוסיפה בלחישה מלאת אור: "ואל תשכח, היום יום משחק, יא חביבי."

היא הייתה היחידה שידעה את סודו. בלילות, מאחורי דלת סגורה, מהראן עקב אחרי הפועל תל אביב – מועדון שלמד לאהוב דרך שידורים פיראטיים ופורומים סודיים בערבית, שבהם פלסטינים דיברו על כדורגל ישראלי כאילו היה סיפור אהבה שאסור להודות בו בקול. הפועל תל אביב הייתה בעיניו המועדון של הדו־קיום: שחקנים ערבים רבים לבשו את האדום, וביציעים עמדו גם אוהדים מוסלמים. זה הקל עליו להרגיש בנוח עם האהבה הזאת.

אביו היה בטוח שהוא צופה בשיעורי אנגלית. חבריו, אילו ידעו, היו מגיבים אחרת לגמרי. בעזה סלדו מכל סממן ישראלי באשר הוא. אבל בשביל מהראן, כל ניצחון של הפועל היה כמו ניצחון קטן ופרטי על ביבי נתניהו ועל ממשלת ישראל כולה.

פאטמה, אחות בבית החולים אל־שיפא, הייתה מהסוג שתמיד יודע לאלתר תרופה כשנגמרות התרופות, למצוא רשת אינטרנט בזמן הפסקת חשמל, ולחייך כשהמציאות מנסה לייאש. היא הניחה לפניו כוס תה מתוק.

"ראית את סטפן ההוא, המקדוני? הוא עושה רושם ממש טוב," אמרה, ובערמומיות הזאת הביעה את תמיכתה.

מהחדר השני קרא אחמד: "שמעתם על איזה וירוס בסין? מראים שם אנשים במסכות כאילו זו מלחמת עולם! עוד כותרת כדי לשעמם אותנו."

פאטמה הרימה גבה. היא שמעה שמועות במסדרונות בית החולים, אבל העדיפה לשתוק ליד הבן. משהו בה כבר חשד שהווירוס הזה לא יחלוף ככה סתם.

נתניה · אותו ערב

עומר חרמש הגיע מכפר עזה ישר לדירה של אלכס, עם רמקול קטן ופלייליסט של אביתר בנאי. זה היה הטקס שלו, ומהר מאוד נהיה הטקס של כולם: בכל נסיעה למשחק חוץ – וגם הערב, כשהבית עצמו גלה לנתניה – אביתר בנאי מההתחלה ועד היציאה מהכביש, גם כשאופיר צעק מהמושב האחורי שזה לא שירי יציע. עומר היה הילד של הקיבוץ שליד הגדר, זה שבבית שלו הפטיפון היה הרהיט הכי חשוב. "תצחקו," אמר והגביר, "אבל אלכס, המוזיקה תשמור עלינו." על כביש החוף, בין שיר לשיר, אף אחד לא התווכח איתו.

האצטדיון בנתניה בער, תרתי משמע. עונש הרדיוס שלח את הפועל לשחק הרחק מבלומפילד, אבל האולטראס הביאו את בלומפילד איתם. בין עמודי העשן האדום עמד אלכס, דחוק בתוך הקהל, כל הגוף שלו זז לפי קצב התופים. זה היה שבטי כמו הצבא, רק שכאן הבחירה הייתה שלו, והטירוף היה שמח.

"הפועל לעולם, איפה שתשחקי אני שם!" שאגו אלפי גרונות כגוף אחד.

אלכס צעק איתם עד שהגרון נשרף, וכל כאב הלב נמס לתוך האקסטזה. באצטדיון יש בועה. אוהדים כמו אלכס שוכחים ממה שבחוץ, והחסמים האישיים שלהם נמוגים לתשעים דקות. "קורונה למכבי!" התלוצצו ביציע, נגד היריבה העירונית השנואה.

סטפן ספירובסקי פתח את הניקוד בוולה בשמאל מתשעה־עשר מטר. רעננה השוותה לפני המחצית, ונוני – ילד בן שבע־עשרה מהשורה שמתחת, הצעיף כרוך פעמיים סביב הצוואר – הסתובב אליהם עם חיוך של מי שכבר ראה הכול: "אם זה לא כואב, זה לא הפועל." אחרי ההפסקה אלטמן החזיר את היתרון, ולקראת הסיום המקדוני הוסיף עוד אחד בנגיחה. שלוש־אחת. ניצחון רביעי ברציפות.

מצלמת הטלוויזיה נדדה על פני הקהל. לשלוש־ארבע שניות נעצר הפריים על אלכס בחולצה האדומה, עיניו בוערות, קולו עולה כמו תפילה שמחפשת לה מקום בעולם. בשנייה הזאת אפשר היה לראות את האהבה שלו, טהורה לגמרי.

אלכס לא ידע שמאה קילומטרים דרומה, נער פלסטיני ממחנה צפוף לוחש את אותם שירים במבטא ערבי רך, נמשך לאותו קסם שאסור לו לאהוב. מהראן הצמיד את עיניו למסך הקטן שעליו רץ השידור. בחור צעיר בחולצה אדומה, פה פתוח בשיר, עשן אדום מאחוריו. שלוש שניות, ארבע, והמצלמה המשיכה הלאה. הוא לא ידע מי זה, ולא הייתה לו שום סיבה לזכור. ובכל זאת, באותו רגע נמתח משהו בין החדר החשוך בשאטי ליציע הבוער בנתניה – קו אדום, דק כמו חוט, שאף אחד מהם עוד לא ראה.

ואז שחקן באדום רץ לחגוג עם אגרופים מונפים, ולשבריר שנייה כל גבולות הפוליטיקה נשברו, והלב של מהראן התמלא חום אסור ומתוק.

תל אביב · דירת משפחת בן־גוריון, מאוחר יותר באותו ערב

"תקראו לי נטלי," אמרה נטשה בת השש־עשרה, בקול שקיווה להישמע בוגר מגילו, כשהמשפחה התיישבה סביב שולחן הערב הקטן. היא גלגלה את השם הישן על הלשון כמו טעם חמוץ מדי, והניחה אותו בצד. "נטשה זה תקוע ברוסיה של פעם. נטלי נשמע… שייך. גלובלי."

ויטלי הרים את עיניו מעל קערת הבורשט. אדים ורודים עלו ממנה. גם אחרי כמעט שלושים שנה בארץ הוא עדיין בישל מאכלים שהריחו מהחורף של לנינגרד, העיר שנולד בה ושכבר מזמן קוראים לה שוב פטרבורג, והתעקש שהם "ישראלים לגמרי עכשיו". הוא זה שבחר להחליף את שם המשפחה מקוזלוב לבן־גוריון – מחווה למייסד המדינה, ובעיקר ניסיון להתקבל כאן לא כזר, אלא כיהודי מן המניין.

"בן־גוריון היה ציוני גדול," הסביר לאלכס שנים קודם, כששאל למה השם בתעודת הזהות שונה כל כך מזה שבתעודת הלידה. "זה כבוד. וגם פחות שאלות בשדה התעופה."

אלא שבחודשים האחרונים הבירוקרטיה שוב תקעה רגל בדלת. פקידי הרבנות שלחו מכתבים וחיטטו בשמות של סבתות באוקראינה. זהות יהודית, כך התברר, יכולה להתנדף באותה קלות שבה נרשמה בטופס.

אירינה, אמו של אלכס, ילידת אודסה, הקשיבה לדיונים האלה בשתיקה של מי שעברה גם קורסי תכנות סובייטיים וגם את תרבות הסטארט־אפ הישראלית. בעיניה, זהות היא שורת קוד: אפשר לשנות אותה, לפעמים אפילו לדבג אותה, אבל היא תמיד אמצעי ולא מהות. ויטלי ואירינה עלו כל אחד עם משפחתו אחרי התפרקות ברית המועצות, ונפגשו כאן, בבת ים.

"מה שנוח לך," חייכה אירינה לבתה. "שמות הם רק משתנים במערכת."

הדלת נפתחה ברעש. אלכס נכנס, ואיתו ריח של עשן, בירה והדופק הגבוה של היציע. הוא זרק את המעיל על הכיסא והתיישב בחולצה האדומה, עדיין מזיע קלות, העיניים עדיין נוצצות.

"שלוש־אחת!" הכריז. "משחק מטורף. הייתם צריכים לראות את היציע, נהר של דגלים. המקדוני, ספירובסקי – צמד. גאון!"

ויטלי הרים גבה, ובעברית שעדיין נדבקה אליה הרוסית שאל: "מתי בדיוק התחלת להתעניין בכדורגל?"

"מאז שגיליתי שמותר לי להתעניין גם בדברים שהם לא איך להישאר בחיים," אמר אלכס, ושלף מהכיס כדור קטן – תזכורת להרגלים שהביא איתו מהשירות.

נטלי הביטה באחיה. משהו בו השתנה מאז שהחזיר את הנשק. הוא נעשה חד וקשה יותר, ובאותו זמן פגיע כמו מי שעוד לא למד לישון בלי רובה ליד המיטה. היה בו רעב לכל מה שירעיד את הלב וישתיק את הזיכרונות: מוזיקה חזקה, קהל, ואולי גם קצת כימיה מבוקרת.