מרידות קטנות

אביב 2020 · תל אביב

הסגר הראשון הפך את תל אביב למסדרון ריק של מוזיאון: אור נכנס מהחלונות הגבוהים, ואין איש. העיר שתמיד התגאתה בכך שאינה עוצרת קיבלה הפסקה כפויה. אנשים פחדו. החדשות לא הפסיקו לספור מתים. כל צעד מחוץ לבית היה פעולה מסוכנת, וכל מפגש חברתי הפך למרד קטן, סוד שמתחבא מאחורי דלתות נעולות.

אלכס, מרדן מטבעו, נהנה מהחסימות כאילו דווקא הן מחזקות את החופש שלו. הוא הסתובב בין דירות של חברים ובין בתי קפה סגורים שדלפו אור נמוך מבעד לתריסים, מחפש את החום האנושי שעוד נשאר. הוא הכיר בחורות בטינדר, חיפש תשוקה וחוויות חדשות. הוא ידע שזה מסוכן. אבל החופש הזה, גם כשהיה מזויף או מסתתר, היה חיוני לו כמו אוויר.

נטלי, לעומת אחיה הגדול, חיה בציות מלא. מסכה על הפנים, מרחק של שני מטרים, מאה מטר מהבית ולא צעד יותר. היא נעה בין שיעורי הזום לבין החדר שלה כמו מערכת אוטומטית. כל צעד מחושב, כל מגע עם אדם נמדד בשניות. היא ראתה את העולם דרך חלון של אוטובוס ריק או דרך מסך המחשב, נשמעת לכללים ומרגישה את הפחד דוחף אותה מאחור.

מהראן, בעזה, חי תחת מגבלה כפולה: ציות מבחוץ וסקרנות שלא נגמרת מבפנים. הוא רצה להבין, לבדוק, למרוד – אבל המקום שבו גדל לימד אותו לשמור את זה בפנים. הוא הסתכל על העולם דרך מסך חלש, הקשיב לרחשי האנשים במחנה, ודמיין את הקולות שלא נשמעים – את מה שמתרחש במרחק של שעה נסיעה, ובכל זאת קרוב ללב.

סוף אפריל 2020 · יפו

הדירה של אלכס הייתה דירה יפואית טיפוסית: תקרה גבוהה, קירות מתקלפים, ומרפסת קטנה שמשקיפה אל רחוב ריק. הרחוב למטה היה דומם, כאילו כל החיים נדחסו לחלונות קטנים שמציצים על העולם בלי לגעת בו.

ארבעה חברים ישבו בסלון. שולחן עץ ישן, בקבוק ערק חצי ריק, ובטלוויזיה משחק ישן מהארכיון של הערוץ הציבורי. בלי קהל אמיתי, רק השדר צועק אל תוך החלל – הסאונד שהם אהבו לשמוע.

אלכס הצית סיגריה והביט בשלושה האחרים. "תגידו, אתם לא מרגישים שכדורגל זה הדת האחרונה שנשארה לנו? יש טקסים, יש תפילות בצורת שירים, יש אפילו קדושים. ויש את השחקנים שלא סלחנו להם גם אחרי עשרים שנה. רק שאצלנו, לפעמים הרב בועט החוצה מול שער ריק."

יונתן הרים גבה. הוא לא הסתיר שהוא בכלל אוהד מכבי; הם היו חברים טובים למרות היריבות. "אתה רואה את זה מהמקום שלך, אלכס. אתה הולך ליציע, שורף את הגרון, זו חוויה אחרת. אני אוהד כורסה. רואה מהבית, מקלל את המסך. אני צוחק כששחקן מחטיא מול שער ריק, וזה בסדר מבחינתי. למה להפוך את זה לדת? בשביל הקיצוניים? זה בידור, לא קדושה. זה משחק."

עמית ישב זקוף מכולם. הוא אהב להתווכח, גם כשלא האמין בלב שלם במה שאמר, ופשוט אהב להצית ויכוחים חמים. "בידור? זה לא בידור. זו הזהות שלך. אני גדלתי בהתנחלות, בין אנשים שראו בכדורגל משהו שולי, 'חילוני מדי'. בשבילי הפועל זה לא רק כדורגל, זו מחאה. זה לקחת צד פוליטי על הדשא. זה לא משחק, זו הצהרה."

"מחאה, עלק." אופיר, שתמיד דיבר בקול הכי רם, השמיע קול של יריקה מדומה. "אני לא בא בשביל הצהרות. אני בא לשבור את הגרון, לרמוס את מכבי, לזיין את בית"ר, לקפוץ ביציע ולהרגיש שאני חי. מבחינתי זה שדה קרב קטן. השבט שלי נגד השבט שלהם. זה לא אלוהים ולא זהות. זה הרגע שאתה שורף את עצמך עם עוד אלפיים משוגעים שמרגישים בדיוק כמוך."

אלכס חייך חיוך עייף וגלגל עוד ג'וינט. "תראו אתכם. יונתן רואה כדורגל בסלון עם פופקורן, עמית רואה בו אידיאולוגיה, אופיר רואה קרב. ואני אומר לכם – זה בית כנסת מודרני."

"אבל אם זו באמת דת," אמר יונתן בטון כמעט מתגרה, "איך אתה מסביר שאני בכלל לא מאמין? אני אוהד מכבי, כן, אבל אם מפסידים אני ממשיך בחיים. זה לא שובר אותי. מה זה אומר? שאני כופר?"

"קודם כול, אתה מכבי, ואתם בדרך כלל מנצחים, יא שרמוטות." עמית דפק עם כוס הערק על השולחן.

"בני זונות!" קפץ אופיר, ששמע "מכבי" ונדלק.

"בדיוק," המשיך עמית. "אתה כופר. אוהד אמיתי חי ומת עם הקבוצה שלו. אם הפסדת, משהו נשבר בך. מי שרואה משחק וממשיך את היום כרגיל, זה לא אוהד – זה צרכן. מכבי הם לקוחות. הפועל – נאמנים."

אופיר הדליק סיגריה בקצה השני של השולחן, והעשן התפזר בין כולם. "אלכס, אל תבלבל את המוח עם אידיאולוגיות. ראיתי אותך בבלומפילד מקלל את השחקנים שלך. איפה האמונה אז? ראית פעם מישהו מקלל כומר בכנסייה? בסוף כולנו אותו דבר, מחפשים אדרנלין. דת, מחאה, בידור – תירוצים. האמת היא שאנחנו מכורים לרגש שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר."

"אבל תחשבו על הסמל," קטע אותו אלכס. "זה כמו ארון הקודש. כל דבר שהסמל עליו נהיה קדוש. ועושים ערמות של כסף על סמלים של קבוצות, בדיוק כמו על סמלים דתיים."

"לא נכון," התפרץ עמית. "זה תלוי איך אתה בוחר לראות את זה. הסמל יכול להיות מסחרי, אבל בשבילי הוא עדיין מה שהוא מסמל. מסורת. נאמנות. משהו שהלב מחזיק גם כשהתאגידים גונבים אותו."

יונתן גיחך. "אתה נאחז באשליה. בסוף תראה את זה כמו שאני רואה: משחק יפה, לא יותר."

אופיר גמר את הכוס בלגימה אחת, והקול שלו עלה כמעט לצעקה. "משחק יפה? זה דם! זה לכלוך, זה דחיפות ביציע, זה לאכול סטירה משוטר רק כי שרת חזק מדי. מי שרואה בזה משחק יפה לא הבין כלום."

השתרר שקט, מהסוג שהקורונה ידעה לייצר היטב: רחוב ריק בחוץ, וחדר מלא מתח בפנים.

אלכס הביט בשלושתם ולחש: "אז מה יקרה אם זה יקרוס? אם הדת הזאת תיעלם, כמו שהדתות הישנות התפוררו?"

עמית, בלי לחשוב פעמיים, נשען לאחור. "יישאר מה שתמיד נשאר. אנחנו. הקולקטיב. גם אם הוא שבור."

מאי 2020 · הוואן

במאי נפתח הוואן, ובשביל אלכס זו הייתה פריצת דרך.

ארבעה תל אביבים מרדנים פתחו אותו בשקט, עוד לפני שהממשלה התירה לברים לחזור לעבוד, הרחק מעיני הרשויות. מקום תת־קרקעי ברחוב מקווה ישראל: ברזי עץ כהים, קירות עם תמונות של חוליו איגלסיאס, אור עמום ממנורות תלויות. נכנסים רק עם קוד שעובר מפה לאוזן, ומאחורי וילון כבד שבולע את רעש הרחוב בכל פעם שהדלת נפתחת. החדר כולו הרגיש כמו נשימה אחרת, כאילו העיר עצמה השאירה את הדלתות שלה בחוץ.

אחד מהארבעה היה מאור, אוהד הפועל שאלכס הכיר מהיציע, וככה הוא הוזמן. הוא התרגש מזה. זה הרגיש כמו אישור מאיש נחשב ביציע.

אלכס ירד במדרגות בחיוך מהוסס. הוא ידע שכל כניסה היא הימור, וכל פרצוף חדש עלול לחשוף אותו. אבל הפחד הזה היה חלק מהמתח, מהתחושה שהוא חי ולא רק קיים. מסביבו היו אנשים מהסוג שלו – כאלה שלא האמינו למה שראו בחדשות, ובחרו להמשיך לחיות ולמרוד בהחלטות הממשלה. הייתה בהתאגדות הזאת אווירה של לוחמי צדק.

"אין לך פחד?" שאל צעיר שעבר את הווילון ונעמד לידו.

"פחד?" חייך אלכס. "זה חלק מהכיף. אם לא היית מפחד, לא היית פה."

אבל בתוך הלב הוא פחד באמת. פחד להיתפס, פחד מההשלכות. ועמוק בפנים ידע שהמקום הזה הפך לבית – מקום שבו מרד קטן הוא הדרך היחידה להרגיש חופש. ולפעמים, בין כוס לכוס, עבר לו במוח: "אולי כל העולם צודק? באמת מיליוני אנשים אומרים שזו מגפה שלא הייתה כמותה מאה שנה. אולי אני סתם הולך עם הראש בקיר?"

את יום הולדתו העשרים ושניים, ב־7 במאי, חגג אלכס בוואן. זה התחיל כהתכנסות לא חוקית בדירה שלו. הסטוריז שעלו לאינסטגרם משכו עוד ועוד חברים, ובשלב מסוים מאור הגיב לסטורי ואמר לו לבוא לחגוג בבר. כולם עברו לחדר האחורי, זה שכינו "חצי". מאור הביא בקבוק ויסקי מתנה, וברקע התנגן שיר של "לאה קטמין", להקת האוהדים של האולטראס, ועומר, שעלה במיוחד מכפר עזה, איים לחבר את הרמקול שלו ולשים אביתר בנאי אם מישהו יחליף את השיר. יגאל, יחצ"ן ודי־ג'יי מוכר בעיר, ישב על הבר בחוסר מנוחה. הוא היה משער 11, היציע של מכבי, אבל בחר לשתוק – אולי מכבוד, אולי מחשש.

הוואן הפך מהר למרכז של מפגשים אסורים. אפילו הדילר המקומי פשוט התיישב שם כל ערב, אחרי שהבין שממילא כל המשלוחים שלו הולכים לאותה כתובת. זו הייתה סצנה בפני עצמה. בעוד חמישים שנה, אלכס היה בטוח, יספרו עליה בסרט דוקומנטרי על תל אביב של הקורונה: אהבות קטנות, שיחות עמוקות, מתח ואדרנלין.

26 במאי 2020 · בית בן־גוריון

השנה הזאת כבר עמדה בצל מגפה שנגסה בעולם, אבל כשג'ורג' פלויד נרצח במיניאפוליס ב־25 במאי, ולמחרת הסרטון התפשט ברשתות כמו אש, משהו עמוק יותר נשבר.

נטלי ישבה בחדר, עיניה נעוצות במסך הטלפון שזרח באור כחול וקר. הסרטון התנגן שוב ושוב: גבר שחור, פנים לחוצות לאספלט, אומר "אני לא יכול לנשום", בזמן ששוטר לבן, דרק שובין, לוחץ בברכו על צווארו תשע דקות ועשרים ותשע שניות. ג'ורג' פלויד. השם נתקע לה בגרון כמו קוץ, והזעם הציף אותה כמו גל חם.

זה לא היה רק אירוע רחוק במיניאפוליס. הוא הצית את מחאות Black Lives Matter בכל העולם, מהגדולות שידעה אמריקה מאז תנועת זכויות האזרח בשנות השישים, וחשף סדקים של גזענות ושנאה בכל פינה.

נטלי, שתמיד הייתה המרדנית השקטה, נעשתה פתאום אקטיבית, כאילו האש הזאת בערה בה.

"זה מזעזע אותי," אמרה לאלכס בטלפון, והקול שלה היה חד כמו סכין. "וזה לא רק שם. זה פה, בישראל. עם האתיופים, עם הערבים, עם כל מי שלא 'מתאים'. אני חייבת לעשות משהו!"

היא שיתפה את הסרטון בפייסבוק וכתבה פוסט ארוך: "גזענות היא רעל שמחלחל לכל מקום. די לאלימות משטרתית!" החברות הגיבו, אבל זה לא הספיק לה. ארבעה ימים אחר כך, כשאיאד אל־חלאק, צעיר אוטיסט מוואדי ג'וז, נורה למוות בידי שוטרי מג"ב בעיר העתיקה בירושלים בדרך למסגרת שלו, היא כבר לא הייתה צריכה להסביר לאף אחד למה "גם פה". היא דיברה עם אמה במטבח, הסבירה, התווכחה, הפכה למגדלור קטן בחושך.

יוני 2020

בסוף מאי נפתחו המסעדות מחדש, עם הגבלות, מרחקים וטפסים. נטלי יצאה לראשונה, עם מסכה ועם תחושה שהכניסה לכל מקום היא זכות שאפשר לקחת ממנה בכל רגע. היא הייתה בטוחה בדרך שלה, אבל הרגישה לבד – חסרת אונים מול החירות שאחרים לקחו לעצמם.

"אני רק רוצה להרגיש שיש לי חיים," כתבה בסטורי מהמסעדה בתל אביב, עם מאיה, שעלתה מנירים לסוף שבוע אצל הדודה שלה.

"זה מוזר כמה התגעגעתי לשמוע אנשים מדברים ועושים רעש," אמרה לחברה, והסתכלה כמו ילדה קטנה על המלצרית שלוקחת הזמנה משולחן אחר. "הכרתי כל ספסל ברדיוס של חמש מאות מטר מהבית בחודשיים האלה. אני עוקבת אחרי כל עמוד של כל מי שאפה עוגייה בחייו. באמת הרגשתי שאני על סף שיגעון."

"ואומרים שיהיה גל שני," ענתה מאיה בתסכול. "ועוד סגר. ושמעתי שגם כשיהיה חיסון, נצטרך כמה זריקות ואז עוד אחת כל שנה." היא גלגלה עיניים. "לפחות פה אף אחד לא קם באמצע הארוחה לרוץ לממ"ד."

"מבחינתי שיזריקו לי כל ראשון לחודש," אמרה נטלי בתוקף, "רק שיתנו לחיות כרגיל. בא לי הופעה. בא לי באולינג עם חברים."

"לבינתיים," צחקה מאיה.

הכדורגל חזר בסוף מאי, ליציעים ריקים. במחנה שאטי, מהראן מצא דרכים סודיות להקרין את המשחקים של הפועל לילדי השכונה. מסך אחד קטן, אבל הוא ראה בו הרבה יותר: תקווה קטנה בתוך עזה, סדר בתוך כאוס, אור בתוך חושך שלא נגמר.

"הפועל זה לא יהודים," אמר לו אחד הילדים בביטחון. "מכבי זה יהודים. הפועל אחלה, מכבי חרא."

מהראן חייך אליו חיוך ענק.

בכניסה למחנה שוחחו פאטמה ואחמד על ההגבלות, על החששות, על התרופות שהולכות ונגמרות. כל משפט שלהם היה ניסיון לבנות חומה דקה מול סערה. והעייפות בעיניים של פאטמה גזלה קצת מהאופטימיות גם של הילדים.

הבית של מהראן כבר לא היה שליו כמו פעם. אמו, שעבדה בבית החולים, הייתה על סף התמוטטות מהעומס. אביו שקע בדיכאון, השתכנע שסוף העולם קרוב, התקרב לדת, ובילה את רוב זמנו במסגד עם חבריו. מהראן, הבכור, לקח פיקוד על הבית ועל ג'נא ורים, אחיותיו הקטנות. יחד עם חבר מהלימודים הוא עבר בין בתים של נשים מבוגרות ועזר להן במטלות. בעיקר כדי להעסיק את עצמו – אבל זה גם באמת עשה לו טוב.

"זה מה שאלוהים בוחן," אמר, כשראה את אביו חוזר מהמסגד בדיוק כשהוא עצמו יוצא עם שקית חומוס שהכין לשכנה. "מי בא לעזור לאנשים, ומי דואג רק לעצמו בתקופה כזאת."

סוף יוני 2020 · עומרי

בשביל נטלי, הבידוד החברתי של המגפה היה הרסני בדרכים שיתבררו רק שנים אחר כך. בגיל שש־עשרה היא הייתה אמורה לגלות עצמאות, לבנות קשרים, לבדוק גבולות. במקום זה ישבה לבד בחדר שבע שעות ביום, העמידה פנים שהיא מקשיבה לשיעורי הזום, ובראש קטלגה את כל מה שהיא מפספסת. בכיתה המקוונת היא גילתה פחות חינוך ויותר משחקי כוח: מי נמצא, מי נעדר, מי מצליח לתפוס את הרגע.

המרד שלה התבטא בשיחות עם בחורים מבוגרים ברשת. סטודנטים, חיילים בחופשה, ולפעמים גברים נשואים שהציעו תשומת לב – ואיתה סכנה, במידה שווה. השיחות היו הבריחה היחידה שלה מהשגרה החונקת.

"אני מדברת עם בחור, עומרי," סיפרה למאיה בטלפון, מאוחר בלילה, כשבנירים כבר היה שקט. "הוא בן עשרים וחמש ויש לו אופנוע."

"זה לא בטוח," הזהירה מאיה. "גברים מבוגרים רוצים דברים אחרים."

"אולי גם אני רוצה דברים אחרים," ענתה נטלי, בודקת איך מרד מרגיש בהודעות טקסט.

הקשר עם עומרי נמשך שלושה שבועות, כולו בווטסאפ, וגרם לה להרגיש מתוחכמת ועולמית. כשהציע להיפגש, היא נבהלה וחסמה אותו לכמה ימים מרוב חרדה. אבל החוויה לימדה אותה משהו: סכנה ממכרת בדרכים שהביטחון לעולם לא יוכל להתחרות בהן.

קיץ 2020 · הכלכלה

ההרס הכלכלי של המגפה הפך לאישי בשביל שלוש המשפחות. בישראל יותר ממיליון איש נרשמו כמובטלים באביב, רובם בחל"ת, ענף התיירות קרס, מסעדות נסגרו לצמיתות, והכלכלה הלא־פורמלית שפרנסה אנשים כמו אלכס התאדתה בן לילה.

אלכס עבר לעבוד באפליקציות משלוחים, וכל יום ניסה להילחם בתחושת החנק. עסק הצד הפרמצבטי שלו דווקא התרחב, כשהביקוש לכדורים נגד חרדה זינק. הוא לא היה גאה בזה, אבל היה פרגמטי לגבי הישרדות, בכלכלה שהשאירה צעירים עם חובות ודיכאון.

ויטלי מכר את המכונית כדי לכסות את שכר הדירה והחשבונות. אירינה המשיכה לעבוד מהבית, אבל המשכורת שלה קוצצה בשלושים אחוז. היציבות שנבנתה בכמעט שלושים שנות נחישות של מהגרים התחילה להתפורר.

בעזה ההשפעה הייתה אחרת – לא קריסה אלא דחיסה של נסיבות שכבר היו בלתי אפשריות. האבטלה, מהגבוהות בעולם עוד לפני הקורונה, טיפסה עוד, כשהמעברים נסגרו והסיוע הבינלאומי התמעט. אחמד איבד גם את מעט ההכנסה מהשיעורים, כשמשפחות כבר לא יכלו לשלם אפילו את המינימום. פאטמה המשיכה לעבוד, עם תרופות שפג תוקפן וציוד שהיה צריך להחליף שנים קודם.

הדירה של משפחת אל־ע'זי הפכה למרכז שכונתי: מהראן עזר לילדים בשיעורי הבית, פאטמה נתנה ייעוץ רפואי לא רשמי, ואחמד לימד מתמטיקה תמורת כל מה שמשפחות יכלו לתת.

"אנחנו נהיים מומחים בכלכלת מחסור," התבדח מהראן עם אמו, בזמן שחישב מנות מזון שיחזיקו עד משלוח הסיוע הבא.

"מחסור הופך אנשים ליצירתיים," ענתה פאטמה. "אבל יצירתיות לא מרפאת סוכרת ולא מאחה עצמות שבורות." ואז חייכה. "התרגלנו למלחמות ולהפגזות. עשו לנו מחנה אימונים טוב בשביל תקופה כזאת. וואללה, חביבי, זה קטן עלינו. מה זה מגפה בשבילנו? אנחנו עזתים, יא חביבי."

העולם מסביב הסתחרר. בחדשות הראו כומר שמזה מים קדושים על מאמינים באקדח מים, מרחוק. מסעדות יוקרה הפכו למוקדי מכירה של נייר טואלט, שעליו השתגע העולם כולו. חולים שכבו בבידוד שבועות, ובני משפחה ראו אותם רק מבעד לזכוכית. מגע אנושי התפוגג לאט מהעולם. תמונות של הלוויות ריקות מאדם מחצו את הלב. הסבלנות של אנשים פקעה, והתעטשות אחת ברחוב נעשתה מאיימת כמו כלי נשק. ובצד החיובי – המצב הביא, לזמן מה, שקט ביטחוני יחסי בין ישראל לעזה. השקט הזה לא החזיק עד סוף הקיץ.

יולי 2020 · בית בן־גוריון

בתל אביב, הלחץ בבית בן־גוריון השפיע על כולם.

"העולם הזה משתגע," אמרה אירינה ליד הלפטופ, עיניה סורקות קוד ישן, ידיה לחוצות על המקלדת כאילו כל שורה הייתה תגובה לאסון. "ואני לא מוכנה להסביר לילדים פוליטיקה סובייטית או נגיפים. אנחנו פה כדי לשרוד."

"לשרוד, או להיות לבד?" השיב ויטלי בחריפות. "את יודעת למה אני תמיד מדבר על לשרוד? כי אנחנו יוצאי רוסיה. אני – ואנשים כמו המשפחה שלך מאוקראינה. את יודעת מה זה לחיות ברעב, ברעידות אדמה פוליטיות."

אירינה נאנחה. "אתה מתבלבל בין הישרדות לחינוך. אני רוצה שהילדים ילמדו להרגיש, לא רק לחיות."

המתח היה דק כמו קרח של אביב. כאן, בין החדרים הצפופים, בין ריח הבורשט לרעש המסכים, התעורר מחדש קונפליקט שישב בבטן של שניהם מהיום שעלו לארץ. הם הכירו בזכות העלייה, אבל האגו של ארצות המולדת, אחרי התפרקות ברית המועצות, התיישב עמוק בנשמה. ויטלי דרש משמעת והישרדות. אירינה התעקשה על רגש, על חינוך, על הכלה. רוסי מול אוקראינית, פוליטיקה מול רגש, פחד מול תקווה. בכל ערב חזר הדיבור הפוליטי לשולחן: ויטלי זועף מול המסך, אירינה מנתחת חדשות וסגירות גבולות.

"את לא מבינה!" צעק ויטלי. "החיים שלנו תמיד היו מלחמה! אנחנו יודעים לשרוד!"

"ויטלי," אמרה אירינה ערב אחד, בשקט אבל בחדות, "אתה מתעקש על החוקים שלך כאילו אנחנו במחנה בסיביר. הבת שלנו חוגגת שבע־עשרה עוד שבוע. היא לא צועדת ביער בקור. תן לה מקום לנשום."

ויטלי הקשיח את פניו, ידו אוחזת בכוס וודקה כמעט ריקה. "אירינה, אני לא מחנך אותם כמו ילדים. אני מכין אותם לעולם שמוכן לטרוף אותם. את חושבת שמישהו יחכה להם עם עוגיות?"

"זה לא על העולם, ויטלי," חייכה בצער. "זה על איך שהם חיים את החיים שלהם עכשיו. לא רק שורדים. אלכס, נטלי – הם צריכים מרחב. לא רק חרדה."

הוויכוח נמשך שעות. נטלי ישבה על הספה והביטה בהם, מבינה מוקדם מדי את עומק השסע בין ההורים שלה – סדק שלא רואים, אבל הוא חודר לכל החלטה בבית. ההיסטוריה שלהם – מלחמות, עקירה, סבל – נשאה איתה סדקים של פחד, אהבה ושנאה גם יחד.

רחובות תל אביב כבר לא נראו כמו עצמם. האספלט היה חם מהשמש, אבל האנשים נדחפו מצד לצד כמו ניירות ברוח, מביטים סביבם בחוסר ביטחון. מכיכר רבין עלו הצעקות של העצמאים ובעלי העסקים שהתמוטטו, ומירושלים, מול מעון ראש הממשלה ברחוב בלפור, הגיעו בכל לילה תמונות של מחאה שרק הלכה וגדלה, כמו תופים שמכתיבים ללב קצב לא רצוני.

בערב שישי אחד, כשאלכס הגיע לארוחה אצל ההורים, הוא ונטלי ישבו בחדר שלה. מסכים דולקים, אבל המבט של שניהם היה נעוץ בחלון, בעיניים שמחפשות משמעות בין אור הפנסים לצללי העצים.

"זה כאילו העיר עצמה צועקת," לחש אלכס, כמעט לעצמו.

במטבח עמדו ויטלי ואירינה זה מול זו, בלי הרבה מילים. ויטלי, קפדן, אחז בכוס קפה שרעדה קלות, ומבטו נעוץ ברחוב כמו מפקד שמחפש סכנה. אירינה שילבה ידיים על החזה.

"אתה לא מבין מה הם עוברים," אמרה בשקט. "כל מסך, כל כתבה – מלחמה." היא לא רצתה להילחם בו. רק לפקוח לו את העיניים, להראות לו שהעולם של הילדים אינו העולם שהוא הכיר.

ויטלי נשף, מבטו עדיין בחלון. "אני מבין," אמר, והקול שלו היה כמו שלג שמתחיל להפשיר. "אבל אני גם יודע איך העולם נגמל מכאב. וזה קשה. אני לא אשקר."

המילים נפלו כמו אבנים לתוך נחל. אבל הנחל לא היה שקט כלל. הבית הפך למקלט קטן, בועה שמגנה עליהם מבחוץ – וגם מגדילה את המרחקים ביניהם.

יולי 2020 · הוואן

בתחילת יולי, כשהמספרים שוב טיפסו, הממשלה סגרה מחדש את הברים ואת המועדונים, והוואן חזר להיות מה שהיה מההתחלה: מחתרת. שם אלכס התיידד עם בחורה בשם דנה, שצחקה מכל המתח הזה.

"אתה יודע שאנחנו יכולים להיתפס בכל רגע," לחשה והביטה סביב.

"אני יודע," ענה. "אבל זה מרגיש נכון. יותר נכון מכל מה שהיה קודם. יש פה משהו שמשדר מסר. אני לא מרגיש שאני מבלה. אני מרגיש שאני מפגין." היה לו ברק בעיניים.

"ואתה תתחסן? כשיהיה חיסון?" שאלה.

"לא. ואת?"

"ההורים כבר אמרו שאני אתחסן, אין לי מה לעשות. ואני כבר מרגישה שזה לא בסדר, כאילו ישתילו בי שבב או משהו. אני לא יודעת למי להאמין. מצד אחד יש לי סבתא בת שמונים ושלוש, ואני לא רוצה שבגללי היא תמות. מצד שני אני לא מאמינה למה שאומרים בחדשות."

"קודם כול, צר לי להגיד לך, סבתא שלך תמות מתישהו. ולא בגללך. אלה החיים. בגיל שלה כל מחלה מסוכנת, כי המערכת החיסונית שלה עובדת פחות טוב משלנו. אבל בחייאת – אנחנו מתמודדים פה עם שטיפת מוח. את מכירה מישהו שמת מקורונה?"

"אישית? לא. אבל חברה מהלימודים אמרה לי ש–"

"אמרה לך." אלכס קטע אותה בהחלטיות. "לא יכול להיות שאומרים לנו שיש כל כך הרבה מתים, ואף אחד מאיתנו לא מכיר מישהו שמת."

השיחה נקטעה. בזווית העין הוא ראה את משה, איש לילה תל אביבי ותיק, מסמן לו עם הראש לכיוון המחסן.

"שורה?" שאל אלכס את דנה.

"נו, מה עושים?"

"קוק, אני חושב. אני מקווה."

הוא העביר ליטוף על הברך שלה וקם מכיסא הבר. משה חיכה בפתח המחסן והזיז את וילון החרוזים כדי לסמן להם להיכנס.

"מה עושים?" שאל אלכס, בשביל דנה.

"הולכים לירושלים לשרוף את הכנסת!" ענה משה מיד.

"נהדר. ואיזה סם ייקח אותנו לירושלים הלילה?"

"יש קוק, יש קיי, ויש דוקטור. מה תרצו, יהודים טובים?"

המבטים הופנו לדנה.

"נעשה קוק ובאמפ של קיי, לא?" חייך אלכס. "ככה נגיע לכנסת."