תה, לימון וספרים ישנים

12 במרץ 2020 · ערב ההכרזה

הערב ירד על תל אביב ובלע את אורות הניאון, והשאיר אחריו רחובות רוטטים מחרדה גלובלית שחלחלה כבר שבועות דרך כל מסך. ימים ארוכים של כותרות מסחררות: נגיף שפרץ בסין כמו רוח רפאים רעבה, עבר דרך שדות תעופה צפופים ומסעדות שוקקות, והפך נשימה פשוטה לרעל. איטליה טבעה בבתי חולים קורסים, ניו יורק נערכה לגל, והבורסות צללו.

אבל בישראל הפאניקה הייתה חדה יותר, אישית יותר. רק שבועות ספורים קודם הוגש לבית המשפט כתב האישום נגד ראש הממשלה בתיקים 1000, 2000 ו־4000, והמדינה כבר שנה הייתה תקועה בין מערכות בחירות – השלישית נגמרה עשרה ימים קודם, שוב בלי הכרעה. פרשנים צעקו באולפנים, מפגינים עמדו בצמתים, והכותרות על סיגרים, שמפניה ועסקאות עם אנשי תקשורת ריחפו באוויר כמו ריח של אבקת שריפה. ועכשיו, מול אויב שאינו נראה וחוצה גבולות בלי דרכון, כל זה נראה פתאום כמעט זניח – נשיפה אחרונה לפני שהריאות נכבשות.

בערב, כשהרחובות עוד הדיפו ריח של פלאפל מטוגן ועצבנות של צופרים, הופיע בנימין נתניהו בכל מסך בישראל. טלוויזיות בסלונים, טלפונים באוטובוסים, מסכים קטנים בידיים רועדות. הוא עמד מאחורי הדוכן, דגל ישראל מאחוריו, פניו חרושות. בעיניים שלו – אותן עיניים שכבשו מיליוני מצביעים – הייתה עייפות של מי שנאבק שנים על כיסאו, ועכשיו נדרש להילחם באויב שלא נבהל מקליעים ולא שומע פקודות.

הוא נראה גדול מהחיים, כהרגלו, אבל משהו בפניו נשבר. נימה זרה של חוסר ודאות רעדה בקול הרועם. מכל סלון בארץ עלה אותו פסקול.

"אזרחי ישראל," פתח, ודיבר על מגפה עולמית, על אתגר שלא היה כמותו, על הצורך לפעול עכשיו. ואז באו ההחלטות: בתי הספר והאוניברסיטאות נסגרים. כל מי שחוזר מחו"ל נכנס לבידוד. התקהלויות מוגבלות. הוא קרא להקים ממשלת חירום לאומית, ובשפה של מצביאים הבטיח שנעבור גם את זה. "יחד," אמר. "באחדות."

המילים נתלו באוויר וחלחלו מבעד לעור. אלכס צפה בו מהדירה הקטנה שלו ביפו, כוס קפה קר רועדת בידו, עיניים מצומצמות כמו של חייל שמזהה מלכודת בשטח. הוא כבר ראה בדמיונו את הרחובות מתרוקנים, את החברים נעולים בחדרים, את האוויר עצמו הופך למשהו שצריך להילחם בו.

הוא נזכר בהפגנות, בשלטים "ביבי פושע", בפרשנים שפירקו את התיקים כמו חידה פשוטה – מתנות יוקרה תמורת טובות הנאה, עסקאות עם עיתונאים, רגולציה שהפכה לסחורה. ועכשיו האיש הזה, שבעיני אלכס דאג קודם כול לא להגיע לכלא, מחזיק בהגה של הגורל של כולם?

"הוא נראה כמו קפטן ששכח איפה שם את המפתח," מלמל לעצמו. אבל בקול שלו לא היה זלזול. רק פחד גולמי, כמו של נוסעים ששומעים את הסיפון חורק מתחת לרגליים.

בעזה, מהראן צפה באותו שידור בטלוויזיה הלוויינית שקלטה את הערוצים הישראליים. הקליטה רטטה כמו נשימה כבדה. העברית שלו, שנבנתה משנים של סדרות ומתמיכה סודית בהפועל, הייתה טובה יותר מהאנגלית של בית הספר. פאטמה ישבה לצדו, ידיה קפוצות על החצאית, עיניים מלאות דאגה של אחות שיודעת כמה שבירים בתי החולים כאן. אחמד, מהחדר השני, צעק לחלל: "למה השטן על המסך?!" – רק כדי שהמחאה תיאמר.

"הם נועלים את עצמם," אמר מהראן בהומור אפל. אבל הצחוק נחנק לו בגרון. "רגע, תכלס – מה יהיה איתנו?"

כי גם בעזה הווירוס לא יבחין בין גדרות. וההנחיות הישראליות הזכירו להם את המצור שלהם: קבוע, מחניק, כמו חול שחודר לריאות.

בתל אביב, נטלי צפתה עם ההורים. ויטלי מלמל משהו על כך ש"הרוסים יסתדרו עם זה, הם תמיד שורדים", ואירינה הנידה בראשה, ידיה לופתות את קצה השולחן: "זה לא פוליטיקה, זה מדע. אבל מי יאמין לו?"

כשנתניהו סיים, נטלי הרגישה טלטלה כפולה. לא רק המגפה, שנפערה כמו סדק באדמה יציבה, אלא הידיעה שההגה נמצא בידיים של מישהו שהתיקים שלו עדיין מרחפים מעליו כמו ענן. מנהיגות, היא חשבה, היא לא תמיד מגן. לפעמים היא רק צל שמסתיר את הסדקים.

המסכים כבו, אבל ההנחיות נשארו, כמו שרשראות שקופות שמתהדקות סביב הצוואר. העולם הקטן של ישראל התכווץ לחדרים צפופים ולבתים רוטטים. זו הייתה תחילתה של עונה חדשה – עונה של ניתוק, שבה החירות הפכה לבידוד, והתקווה לניצוץ קטן על מסך כבוי.

הלילה שאחרי

בדירת שני החדרים ביפו, ששכר מהכסף שחסך כלוחם, המסך הבהב על פניו של אלכס כמו פצע פתוח. הרחוב מתחת לחלון היה שקט עד אימה. רק סירנה רחוקה של אמבולנס, ואחריה עוד אחת.

הטלפון צלצל וחתך את הדממה. נטע, שוב. השם שלה זהר על המסך כמו אש שמבטיחה חום ומביאה כאב.

"אלכס, אני מפחדת," אמרה ברגע שענה. הקול שלה נסדק. "הכול נסגר. אפשר לבוא אלייך? רק ללילה, בבקשה. אני לא יכולה להיות לבד עם הפחד הזה."

"לא," אמר, והופתע בעצמו מהמשקל של המילה. הקול שלו היה יציב, אבל מתוח עד הקצה. "בחרת לפחד לבד. אז תישארי לבד."

הוא ניתק. היד שלו רעדה. השקט שאחרי היה חונק. הוא עדיין אהב אותה, וגם כעס עליה – על ההחלטה לעזוב בגלל המדים, על הכאב שהשאירה מאחור כמו מוקש שמתפוצץ בכל לילה מחדש. הסתירה נלחמה בתוך הגוף שלו. הכדורים שהביא איתו מהשירות – אדרל לבן שמאיץ את הדופק, קסנקס כחול שמאט אותו כמעט עד עצירה – ריככו את הפער לזמן מה, הפכו את הסערה ללחישה, אבל השאירו על הלשון טעם מר של אפר.

הוא פתח את החלון בכוח ונשם את האוויר הקריר של יפו, מנסה להרגיש את החירות שהבטיח לעצמו. אבל הלילה היה כבד. המלחמה החדשה הזאת, הוא הבין, לא תכבד גבולות ולא תכיר במדים. היא רק תיקח, ותיקח, ותשאיר אותו לכוד עם עצמו.

במחנה שאטי, פאטמה חזרה מבית החולים אל־שיפא באמצע הלילה, עיניים עייפות כמו בארות יבשות. היא הניחה את התיק על הרצפה.

"עוד אין אצלנו מקרים," אמרה. "אבל זה עניין של זמן. ואם זה ייכנס…"

היא לא סיימה. לא היה צורך.

אחמד משך בכתפיו, מנסה לזרוע תקווה. "אולי המצור דווקא ישמור עלינו הפעם. אם העולם מסוכן, אנחנו כבר מבודדים. אולי הפעם זה לטובתנו. אללה איתנו!"

מהראן הביט בהם, הגוף שלו דרוך כמו קפיץ. "אנחנו לא מוגנים," אמר בשקט, בקול שרעד מכעס. "אנחנו כלואים. אם זה ייכנס, אין לנו לאן לברוח. יש פה בקושי מכונות הנשמה, החשמל בא והולך. יש רק חול ופחד."

הסגר הישראלי היה בחירה, הוא חשב. זמני, כמו מנעול שאפשר לפתוח. המצור של עזה היה קבוע. והווירוס הזה איים להפוך הכול לכלא בתוך כלא.

ההורים החליפו מבטים. חכם מדי לגילו, הבן שלהם. מרחף מעל החברים, מתעניין במספרים ובכדורגל יותר מאשר בבנות. הם לא חששו שישבור את הכללים – הם רק רצו שיהיה לו קל יותר, במקום שבו להיות שונה זה להיות בסכנה.

בבית בן־גוריון, נטלי ישבה על הספה הישנה, הכריות שקועות כמו בורות. אור המסך הציף את פניה הצעירות, את העיניים הגדולות שכבר ראו יותר מדי לילות של גלילה אינסופית. ויטלי אחז בכוס וודקה, ואירינה ישבה מול הלפטופ, אבל אף אחד מהם לא עבד ולא שתה. כולם רק הביטו.

"זה כמו סרט אימה," לחשה נטלי.

"הם תמיד חוזרים," אמר ויטלי. לא היה ברור אם הוא מתכוון לווירוסים, למשפטים, או לכל דבר שמאיים לבלוע אותם.

הלילה היה ארוך. נטלי התהפכה במיטה ושלחה הודעות לחברות – "אתן בסדר?" – וקיבלה תשובות רועדות: "מפחדת." "מה עושים עכשיו?" היא הרגישה את הבדידות מתגנבת אליה, וידעה שהמרד הקטן שלה – הבחורים המבוגרים, הלילות האסורים – יהפוך עכשיו למשהו פנימי יותר. מסוכן יותר. כי לא היה לאן לברוח, חוץ מאל המסכים.

14 במרץ 2020 · ההכרזה השנייה

יומיים אחרי, במוצאי שבת, באה ההכרזה השנייה. מסעדות, ברים, בתי קפה, קניונים, חדרי כושר – הכול נסגר. התקהלויות של עד עשרה אנשים.

אלכס ישב מול המסך וחש את החלום שלו נטרף. הוא תכנן להיות ברמן. לנשום את הלילות של העיר, להטביע כאב בקוקטיילים ובצחוק של זרים, לחסוך שנה מאחורי בר, ואז, אולי, להירשם לאוניברסיטה בתל אביב. התוכנית הזאת, שהייתה בעיקר תשובה מוכנה לשאלות של אמא שלו, נדחתה עכשיו לזמן לא ידוע. בתוך משפט אחד של ראש הממשלה הדלתות נסגרו, והוא נשאר בדירה עם רהיטים זולים, ריח של קפה ישן, ודופק שמאיים להתפוצץ.

גם הכדורגל נעצר. פחות מחודש קודם, ב־17 בפברואר, הוא עוד עמד ביציע האורחים בטדי מול עשרים ושניים אלף בית"רים, כשאלטמן הכניס פנדל בדקה התשיעית והפועל החזיקה את האחת־אפס עד הסוף. הוא זכר את השקט שירד על האצטדיון אחרי השער, שקט של עשרים ושניים אלף איש, והשירים שלהם, של כמה מאות אדומים, מתגלגלים בתוכו לבד. עכשיו השקט הזה היה בכל מקום, ואף אחד לא שר בתוכו.

15 במרץ 2020 · היום שאחרי

השמש זרחה על תל אביב כמו בוגדת. אור חם וצהוב שהבטיח יום רגיל, ופגש רחובות ריקים, חנויות סגורות, ואנשים ממהרים, חלקם במסכות מאולתרות, שמביטים זה בזה בחשדנות של חיות פצועות.

אלכס יצא לקניות, תיק גב ריק על הכתף. הוא עבר ליד מסעדה סגורה, התפריט עוד תלוי בחלון כמו דגל כניעה, וריח של שמן מטוגן עוד עמד באוויר. הוא קנה חלב, לחם, כמה קופסאות טונה – דברים שמחזיקים מעמד, כמו תחמושת. בקופה, האישה מאחורי המסכה לחשה: "זה סוף העולם, נכון?"

הוא רק הנהן.

בבית הוא התיישב ליד החלון וצפה בעיר מתכווצת. "כל העולם עצר, אשכרה," חשב. "לנשום נהיה מסוכן. על סף עבירה על החוק." לפי התקשורת, בכל נשימה הייתה סכנה. והוא לא ידע למה להאמין.

במחנה שאטי, השמש בערה כמו תמיד, אבל הסמטאות היו שקטות מהרגיל. מהראן יצא לעזור לאביו להכין שיעורים לילדי השכונה, אבל ההורים כבר התקשרו לבטל. "אני מעדיפה שהבן שלי לא יסתובב עכשיו ברחובות, עם הקורונה הזאת," אמרה אחת האמהות. "וגם אין כסף לשיעורים. צריך לחסוך." הילדים נעלמו לתוך בתים צפופים.

"נעבור את זה," אמר אחמד. אבל המילים נשמעו חלשות.

בבית בן־גוריון, נטלי התעוררה לשיחה ממאיה, החברה מהאינסטגרם שגרה בנירים, קיבוץ צמוד לגדר עם עזה. "הכול נסגר. זהו, נדפק העולם." ואחרי רגע, בצחוק עייף: "אצלנו להישאר בבית זה תרגיל קבוע. כל צבע אדום – ריצה לממ"ד. עכשיו כל המדינה בממ"ד." הן דיברו שעות, בנו חומות וירטואליות נגד הבדידות. ויטלי חזר מהסופר עם שקיות מלאות. "כמו במלחמה," אמר, והידיים שלו רעדו. אירינה כבר עבדה מהבית, אצבעותיה רצות על המקלדת. נטלי גללה בטוויטר עד השעות הקטנות, קראה תיאוריות שהלכו ונעשו פרועות יותר, והרגישה את העולם נסגר עליה כמו מלכודת.

22 במרץ 2020 · עזה

בבוקר יום ראשון חזרה פאטמה ממשמרת הלילה, ופניה היו חיוורות.

"שני מקרים," אמרה. "שניים שחזרו מפקיסטן דרך מצרים. הם בבידוד ברפיח."

היא לא אמרה יותר. אחמד לא שאל. בבית נשמע רק הטיקטוק של השעון והנשימות של שתי ילדות שעוד לא התעוררו.

למחרת, ב־23 במרץ, מהראן נעשה בן שש־עשרה.

העולם כולו היה בסגר. אנשים נתקעו במדינות לא שלהם כשטיסות בוטלו בכל מקום, הכדורגל עצר כמעט בכל העולם, ואמנים הופיעו מהסלון מול מצלמה. שש־עשרה זה לא סתם גיל. זה הרגע שבו פתאום מרגישים בוגרים, המעבר הרשמי מילד לנער. מהראן חגג אותו בבית, עם ההורים ועם ג'נא ורים, מול עוגה קטנה ונר אחד.

אפריל 2020

אפריל הגיע, והאביב פרח בעולם כמו פריחה מורעלת – פרחים צבעוניים שמסתירים קוצים. המספרים הפכו לשירה מופשטת של אסון: מיליוני נדבקים ברחבי העולם, יותר מאלף מתים ביום בארצות הברית, בתי חולים במדריד מלאים עד אפס מקום, ומכונות הנשמה מייללות כמו זאבים בלילה.

אלכס, בדירה הצנועה ביפו, התחיל לסחור בכדורים כדי לשלם שכר דירה. לא משהו רציני – אדרל וקסנקס לחברים שהיו צריכים עזרה כימית עם חרדת הסגר. הוא לא ראה את עצמו כפושע. רק כיזם בכלכלה פרמצבטית שבה כולם היו צריכים משהו כדי להחזיק מעמד.

"זה לא טבעי, אמא, אני אומר לך. זה לא טבעי מה שקורה פה," אמר בארוחת משפחה, שהפכה לזמן היחיד שבו כולם התכנסו יחד. "וירוסים לא קופצים ככה מחיות לבני אדם. מישהו במעבדה–"

"אלכס." אירינה קטעה אותו, והקול שלה נשא את כל המשקל של מי שגדלה על תיאוריות קונספירציה סובייטיות. "מדע זה מדע. וירוסים משתנים. ככה עובדת האבולוציה."

"אבל התזמון, הצירופים–"

"לווירוס לא אכפת מתזמון," ענתה, יציבה כמו סלע בים סוער. "הוא לא עובד לפי לוח הזמנים שלנו."

השיחה המשיכה הלאה, אבל השאירה אחריה גלים של ספק. אלכס הרגיש את החירות שלו מתכווצת, כמו כנפיים קשורות. ובלבו כבר נבטה החלטה: כשיגיע החיסון, אם יגיע – הוא לא יתחסן.

נטלי, לכודה בין החשדנות של אחיה לבין הרציונליות של אמה, מצאה את עצמה גוללת בטוויטר עד שלוש לפנות בוקר. הפלטפורמה הפכה לשדה קרב של מלחמת מידע, שבו אמת ובדיה נראו אותו דבר, ולכל מומחה היה קול שווה לכל ממציא קונספירציות. היא שוטטה שם כמו נוודת במדבר דיגיטלי, מחפשת נווה של אמת, וכל גלילה רק העמיקה את הבור. השינה באה בסוף כמו הקלה כבדה.

בעזה, מהראן חווה את הסגר אחרת. כמו ציפור בכלוב שמזמן כבר שכחה את השמיים. הדירה של המשפחה מעולם לא הרגישה מרווחת, ועכשיו הפכה ליקום שלם: חדר שינה, כיתה מאולתרת עם כיסאות רעועים, שולחן עבודה עמוס ספרים מצולמים, ומקלט מפני העולם שבחוץ.

בית הספר הלא־רשמי של אחמד, שהתרוקן באמצע מרץ, דווקא התמלא שוב אחרי שבועיים של בהלה, כשמשפחות חיפשו דרך לחנך את הילדים בזמן שהמוסדות סגורים. מי שעוד היה יכול לשלם – שילם במה שהיה. הדירה התמלאה בילדי השכונה שלמדו מתמטיקה, ספרות ערבית ואנגלית בסיסית, מתוך ספרי לימוד שצולמו כל כך הרבה פעמים שהאותיות כמעט נמחקו. תה, לימון וספרים ישנים. זה היה כל העולם.

מהראן הפך לעוזר של אביו, ובסתר פתר בעיות חשבון שלימד את עצמו מקובצי PDF שהוריד. היכולות שלו הרשימו אפילו את אחמד, שלימד חמש־עשרה שנה בתיכון, עד שהמשכורות שהגיעו בחצאים, כשהגיעו בכלל, דחקו אותו החוצה מבית הספר. מאז הסלון היה הכיתה שלו.

"אתה יכול ללמוד הנדסה בכל אוניברסיטה בעולם," אמר לו אחמד באחת מהליכות הערב שלהם לאורך החוף – המרחב הפתוח היחיד שנשאר להם. "אם העולם ייתן לך."

ההסתייגות נשארה באוויר, כמו האורות של אשקלון שנראו בצפון, מעבר לגדר.

אחמד הצביע אל האורות. "ואחרי אשקלון, עוד שעה נסיעה צפונה – יפו. סבא שלי, סבא רבא שלך, יצא משם בסירה בארבעים ושמונה. נשארה לנו ממנו תמונה אחת, ליד מגדל השעון." הוא שתק רגע. "הוא יצא פעם אחת. ומאז אנחנו כבר לא יוצאים."

היכולת הייתה שם. הגיאוגרפיה הפכה אותה לכמעט בלתי אפשרית. אוניברסיטאות באירופה הציעו מלגות, אבל לא דרך להגיע לקמפוס. מוסדות אמריקאים הציעו קורסים מקוונים, אבל דרשו אינטרנט יציב שעזה לא יכלה להבטיח.

בהליכה ההיא, הטלפון של מהראן תפס לרגע רשת סלולרית ישראלית שזלגה מעבר לגדר. הוא פתח מהר את התיקייה הנסתרת שלו – תקצירים ישנים של הפועל, מהעונה שקפאה באמצע. שחקנים באדום רצים מול יציעים מלאים, כאילו לא קרה כלום.

"מה אתה רואה?" שאל אחמד, סקרן וחשדן באותה מידה.

"סרטוני לימוד," שיקר מהראן, והמילים זרמו לו כמו מים בין האצבעות. "הדרכות במתמטיקה."