נשל הנחש

פברואר 2022

השנה נפתחה כמו נשיפה ארוכה של הקלה, כאילו העולם שחרר את האוויר שהחזיק בריאות שנתיים. גל האומיקרון עוד שטף את ישראל בינואר, אבל אצל רוב האנשים הוא עבר מהר וקל יותר ממה שפחדו, ובתחילת פברואר ביטלה ממשלת בנט־לפיד את התו הירוק, שהיה המפתח לכל חיי התרבות מאז פברואר 2021. המסכות, הבדיקות, ההגבלות – נמחקו כמו עקבות על החוף אחרי גאות. מדינה אחרי מדינה, בסוף החורף ובאביב, הסירו את המגבלות האחרונות.

ברשתות, בעיקר בטוויטר ובטלגרם, התחילו לדבר – קודם בלחש ואחר כך בקול – על "הבלוף". מחקרים הראו שהחיסונים מגנים פחות מפני הדבקה בווריאנטים החדשים, ובמעגלים כמו של אלכס זה הספיק כדי להרגיש מרומים. אחרים הזכירו שהחיסונים עדיין מנעו מחלה קשה ומוות. הוויכוח לא נגמר, הוא רק החליף מקום. בישראל בתי הקפה התמלאו שוב בצחוק, ועם האביב גם החופים, והחיים חזרו לאט – עם תקווה ועם שאלות כבדות.

אתונה

הבר הקטן בפסירי לא שרד את חורף האומיקרון. מסוף דצמבר נאסרה מוזיקה במקומות הבילוי ביוון, הכול נסגר בחצות, ואסור היה לעמוד ליד הבר. "בר שאי אפשר לעמוד לידו," אמר הבעלים, "זה סתם חדר עם בקבוקים." בסוף ינואר הוא הוריד את התריס, ואלכס נשאר עם טיפים של שבוע ועם הרבה זמן פנוי.

בפברואר מצא עבודה חדשה כברמן ב"אפולון", בר בפלאקה, בלב אזור התיירים, מתחת לאקרופוליס. הידיים שלו החליקו בין בקבוקי אוזו וציפורו, והחיוך שלו כבש כל לילה מישהי אחרת – תיירת בלונדינית משוודיה ביום שני, יוונייה כהת שיער ביום רביעי. כל אחת סיפור חדש של חופש זמני.

לנה כבר לא הייתה שם. בינואר היא עברה לסלוניקי, ללהקה חדשה ולחדר מעל אולפן חזרות. הם נפרדו בלי דרמה, בחיבוק ארוך על הרציף בתחנת לאריסה. "תפסיק לחפש, אלכס," אמרה לו מחלון הרכבת. הוא עוד לא ידע איך עושים את זה.

מי שלא התחסן ועבד ביוון היה צריך להציג בדיקה שלילית פעמיים בשבוע. אז פעמיים בשבוע הוא עמד בתור בבית המרקחת, שילם מהכיס, קילל את "הדיקטטורה הבריאותית" בכל פעם שהמקלון נכנס לו לאף – ושילם שוב. זה היה המחיר של מי שלא מאמין לאף אחד.

"זה החיים שלי עכשיו," אמר לעצמו במראה שמאחורי הבר. השיער הכהה והמתולתל נפל על העיניים האפורות־ירוקות. הוא היה בחור נאה מאוד, והאלכוהול השאיר את פניו מחויכות בעבודה. אבל בלב הסדקים נשארו: הסיורים בגולני, האבק והזכוכיות בדירה של רינה בחולון, במאי 2021, האהבה לנטע שהתפוגגה כמו עשן, והרבה מחשבות פילוסופיות על מה אנחנו עושים כבני אדם בעולם הזה.

באותו חורף הוא הפסיק גם עם הכדורים. בדצמבר, סטודנט שקנה ממנו קסנקס ערבב אותם עם ציפורו ונלקח באמבולנס מכיכר מונסטיראקי. הבחור שרד. אלכס הלך הביתה, שפך לאסלה את כל מה שנשאר ומשך את המים פעמיים. הדבר הבא, זה שחיכה לו מעבר לפינה, נשאר שם. הוא לא רצה לגלות איך נראה בית סוהר יווני מבפנים, וגם לא איך נראה עוד אמבולנס.

המצב הכלכלי שלו לא היה וואו. בלי הכסף מהכדורים הוא שרד בזכות עזרה קטנה מההורים: העברה בנקאית בתחילת כל חודש, ולב אדום מאירינה בהודעה. את משחקי הפועל ראה באפליקציות פיראטיות – בדיוק כמו מהראן, אם רק היה יודע. ב־12 בפברואר ראה ככה את הדרבי, מהטלפון שנשען על הקופה: הפועל של קובי רפואה, שהחליף את ניר קלינגר בדצמבר, הפסידה למכבי 2:3 בבלומפילד. אלכס ניגב את אותה כוס עשר דקות.

לילה אחד, אחרי הסגירה, ישב על שרפרף ליד הבר וספר טיפים. לא היה הרבה מה לספור: שטר של עשרה יורו, שניים של חמישה, קצת מטבעות. כל השאר היה ערימה של פתקים מהמסוף. רוב הלקוחות כבר לא פתחו ארנק. הם הצמידו טלפון למכשיר, שמעו צפצוף קטן, אמרו "אפחריסטו" והלכו.

הוא החזיק את העשרה המקומט מול האור, ופתאום, באיחור של שנתיים, משהו נפל לו.

הוא נזכר באביב של 2020, בתל אביב הריקה, כשרכב בין הבניינים עם התיק הכחול של וולט על הגב. "משלוח ללא מגע," כתבו באפליקציה. "תשאירו ליד הדלת." אף אחד לא שילם לו במזומן. בסופר הודבקו על הקופות שלטים שביקשו לשלם בכרטיס, ומישהו ברדיו הסביר שהנגיף שורד על שטרות. בנובמבר של אותה שנה, באמצע הסגר השני, חייב בנק ישראל את העסקים הגדולים להחליף את כל הקופות לקופות "חכמות". ובתחילת מאי 2021, כמה ימים לפני שהשמיים נפתחו מעל תל אביב, נחת אפל פיי בישראל. אף אחד לא הרים גבה. כולם רק הצמידו את הטלפון.

"זה לא היה רק וירוס," לחש לבקבוקים. "זה היה אימון."

מזומן לא משאיר עקבות. שטר עובר מיד ליד ולא מספר לאף אחד מי קנה מה, איפה ומתי. כרטיס אשראי מספר הכול. כל קפה, כל משלוח, כל לילה בבר נרשמים בשרת של מישהו: שם, שעה, מקום, סכום. דאטה.

והכסף השחור – הכסף שהמדינה לא רואה ולא גובה ממנו מס, הכסף שפרנס אותו בשנה של הכדורים, שעבר מיד ליד בחדר האחורי בוואן, שהחזיק את כל מי שאין לו תלוש – היה הראשון שנחנק. בישראל הגבילו תשלום במזומן בחוק עוד ב־2019, ועכשיו כבר דיברו על להוריד את התקרה כמעט בחצי. אבל המגפה, חשב, עשתה את העבודה מהר יותר מכל חוק: היא שינתה הרגל. ומי שהתרגל להזמין בוולט ולשלם באפל פיי, לא חוזר לארנק.

הוא ידע איך זה נשמע. עוד שרשור בטלגרם, עוד מישהו עם חץ אדום על צילום מסך. היו גם הסברים משעממים יותר: נוחות, עמלות, בנקים שנמאס להם להוביל שטרות במשאיות. אבל הוא נזכר באירינה מול המצלמה, בינואר שעבר, לוחשת: "כל האפליקציות, כל המעקב, הם בונים מערכת שליטה." אז הוא חייך אליה חצי חיוך. עכשיו החיוך נתקע לו.

הוא לא ידע מי זה "הם", וזה מה שהפחיד אותו. אולי אין חדר אחד שבו מישהו תכנן את כל זה. אולי מספיק שכולם רוצים את אותו הדבר באותו זמן – ממשלות שרוצות מס, חברות שרוצות דאטה, ואנשים שרוצים לא לצאת מהבית – וזה כבר מתנהג בדיוק כמו מזימה.

הוא קיפל את העשרה לארבע ושם אותו בכיס הפנימי של הז'קט, כמו מזכרת מעולם שנגמר.

בבוקר, חצי ישן, הזמין קפה בוולט. ושילם בטלפון.

על הקיר בדירה בפסירי הייתה תלויה החולצה האדומה עם הסמל הקטן, הפועל עם הפטיש והמגל, ולצידה הצעיף, גופיית קבוצת הכדורסל והשלט "אוסישקין", שנסע איתו במזוודה מיפו. הם הזכירו לו בית. הזכירו לו ערכים.

אבל אתונה הייתה השחרור. רחובות מוארים בצבעים, אמנות רחוב מטורפת, מוזיקה יוונית – שחזרה לברים בסוף ינואר, שבוע מאוחר מדי בשביל הבר בפסירי – מתערבבת בצחוק של זרים. חיים נורמליים, שהוא ניסה לטבוע בהם. החיים בתל אביב סגורים כמו טבעת, חשב: ישראל מוקפת אויבים, ואי אפשר לעלות על אוטו ולנסוע למדינה אחרת. כאן הקסים אותו הרעיון שאפשר פשוט לקחת רכב ולנסוע מיוון לבולגריה, ומשם לכל אירופה. החלום שלו היה לקנות ואן גדול, לשפץ אותו ולטייל בכל היבשת. אבל החיים העירוניים תמיד הכריעו, והרצון להתפרנס ולהתקדם גבר על החלומות שהשאיר במגירות הלב.

תל אביב

נטלי התקדמה בצבא כמו חץ. היא התמקצעה בניתוח רשתות חברתיות, שעות מול מסכים, והערבית שלמדה במגמה בתיכון השתפרה מחודש לחודש, עד שהתחילה לחלום בה. המפקדים שלה סימנו אותה כמועמדת לקורס קצינים שייפתח ביולי. הגוף שלה התחשל מהאימונים, המוח שלה התחדד.

"אני בונה את עצמי מחדש," אמרה לליהי, חברה מהתיכון, כשישבו על קפה בדיזנגוף סנטר ביום חמישי של יציאה הביתה, ומסביבן צחוק של נערות שחזרו לחיים. היו שוב מסיבות, ריקודים עד הבוקר. אבל מתחת לפני השטח היא הרגישה משהו כבד. היא רצתה להיות חלק מההגנה על ישראל, על העתיד שחלמה עליו – גם אם פחד עמוק ריחף בלבה.

גם בבית משהו כבד ריחף. מאז החורף התקבצו חיילים רוסים על גבול אוקראינה, ובערבים ויטלי שמע חדשות ברוסית בסלון ואירינה ברדיו האוקראיני במטבח, כל אחד בחדר אחר, והקולות נפגשו במסדרון.

עזה

במחנה שאטי, מהראן בנה לעצמו עולם. מקלדת ישנה עמדה מולו כמו כלי נשק דיגיטלי. ערוץ Math Gaza, שפתח בקיץ, אחרי המלחמה, המשיך לגדול: מאלף וחמש מאות המנויים של הסתיו כבר היו כמה אלפים. שיעורי וידאו במשוואות, סרטונים קצרים על החיים תחת המצור, ילדים שמשחקים כדורגל ברחובות עפר.

זו הייתה גם שנת התוג'יהי שלו – בחינות הבגרות, שבעזה קובעות את כל העתיד. החשמל הגיע במנות, כמה שעות ביום, וכל משפחה במחנה ידעה את הלוח בעל־פה. כשהחשמל נפל, הוא המשיך ללמוד לאור פנס.

"העולם חוזר לנורמלי," אמר לאמו. העיניים שלה היו עייפות, אבל מלאות גאווה. "אולי גם אנחנו נמצא את הדרך."

הוא התכתב עם אנשים מכל העולם וחלם על חופש מעבר לקירות הבטון. אבל העוני וההפסקות בחשמל הזכירו לו שהמציאות עדיין נושכת.

24 בפברואר 2022

ואז הכול התפוצץ. לפני הזריחה הודיע ולדימיר פוטין בטלוויזיה על "מבצע צבאי מיוחד", בטענה שהוא מגן על הרוסים בדונבס. טילים נפלו על ערים בכל אוקראינה, וטורי שריון חצו את הגבול מצפון, ממזרח ומדרום. העולם ראה פלישה. תוך שבועיים ברחו מאוקראינה יותר משני מיליון בני אדם – נהר הפליטים הגדול באירופה מאז מלחמת העולם השנייה. מריופול הלכה ונמחקה תחת המצור, ומחירי האנרגיה באירופה זינקו.

מסביב, המערב נסגר על רוסיה: בנקים רוסיים נותקו ממערכת SWIFT, נכסים של אוליגרכים הוקפאו, חבילות סנקציות הגיעו אחת אחרי השנייה. ובצד, סין. שלושה שבועות לפני הפלישה הכריזו שי ופוטין על שותפות "בלי גבולות", ועכשיו בייג'ינג סירבה לגנות. העולם התפצל: מערב בוער בזעם, מזרח מתחזק בצללים.

אותו ערב · בית בן־גוריון

בדירה של משפחת בן־גוריון, המלחמה התפוצצה גם בסלון. זה היה יום חמישי, ונטלי חזרה מהבסיס עוד במדים.

ויטלי, יליד לנינגרד – סנקט פטרבורג של היום – ישב מול הטלוויזיה, עיניים אדומות. הוא צפה בשידורים הרוסיים על "שחרור דונבס", והזיכרונות חזרו אליו: הקור, שירי המהפכה מבית הספר, הימים שבהם הרוסים היו כוח.

"פוטין מגן על העם שלנו!" שאג, ודפק על השולחן. כוס וודקה התנפצה על הרצפה. "זו מלחמה על כבוד, לא פשע!"

אירינה, ילידת אודסה, קמה כמו סערה. פניה היו חיוורות, והדמעות זלגו בלי שניסתה לעצור אותן. בראש שלה רצו תמונות: אחותה בקייב – זו שהדליקה איתם נרות בזום בחנוכה של 2020 – מתחבאת עכשיו במרתף; בן־דודה, בחזית.

"כבוד? אתה קורא לזה כבוד?" צרחה. "הם הורסים את הבית שלי! אוקראינה זה אני, ויטלי! איך אתה יכול לתמוך בזה?"

היא זרקה אל הקיר צלחת ישנה, מהסט שאמא שלה הביאה מאודסה, והחרסינה התנפצה לרסיסים.

ויטלי ניסה להושיט יד רועדת. "אירינה, אני רואה את הכאב שלך…" אבל הפטריוטיות שלו גברה. "אנחנו חייבים להגן על התרבות שלנו!"

"בבקשה," התחננה, "תראה את הילדים שמתים." ואז הסתובבה, גבה אליו, ובכתה.

נטלי עמדה ביניהם. המדים הירוקים נראו עליה פתאום כמו שריון שבור. "אבא, אמא, תפסיקו!" צעקה. "אתם קורעים אותנו!"

ויטלי הפנה אליה מבט זועם. "זה לא עניין שלך, נטשה. זו מלחמה של גברים!"

נטשה. השם שהשאירה מאחור לפני שנתיים, ליד שולחן הארוחה הזה בדיוק. הוא כמעט לא קרא לה ככה מאז.

"לא!" התפרצה אירינה. "זה עניין של כל משפחה שבורה!"

שני אנשים שחיו יחד עשרים וחמש שנה, שנפגשו בבת ים כשני עולים צעירים בלי מילה של עברית, נקרעו באמצע הסלון. ויטלי מגן על המורשת הרוסית שלו, אירינה בוכה על האדמה הפצועה של אוקראינה. החדר התמלא צעקות, דמעות, וזיכרונות של חיים שהיו.

נטלי לא ידעה לאן לפנות. "אני לא יכולה לבחור!" יללה, ונשענה על הקיר עד שהחליקה לרצפה. הדמעות נקוו על האריחים הקרים. היא חשבה על קורס הקצינים, על החלום להגן על ישראל, ועכשיו הכול נראה כמו אפר. היא חשבה גם על התמונות שהציפו כל אותו היום את המסכים בבסיס – פליטים, ילדים בוכים – והרגישה את הסדק המשפחתי נפער.

"מי אני?" לחשה.

אותו לילה · אתונה

באתונה, רעש הכוסות באפולון נדם לרגע, כשבטלוויזיה שמעל הבר הופיעו שיירות של פליטים וטנקים על כבישים מושלגים. הלב של אלכס דפק. הזיכרונות מהצבא חזרו: ריח אבק ושמן רובים, צעקות של חברים בקשר. הפחד היה רחוק, ובכל זאת מוחשי.

"מה קורה שם? אמא ואבא בסדר?" כתב לנטלי.

התשובה הגיעה רק אחרי חצות. "אבא ואמא רבים. אני מתפרקת."

הוא קפא, היד על בקבוק הוודקה. "אני כל כך רחוק," מלמל, וניגב דמעה שאף אחד לא ראה. הוא ניסה להתקשר. נטלי לא ענתה, ואירינה ניתקה אחרי צלצול אחד. הוא נשאר עם כוס ריקה, ותהה אם החופש שלו באתונה הוא בכלל משהו יותר מאשליה.

בעזה, מהראן ראה את אותן תמונות בטלפון. הפליטים האוקראינים, עם המזוודות והילדים על הידיים, הזכירו לו את הסיפור שאחמד סיפר על סבא שלו, שיצא מיפו ב־1948 עם מפתח בכיס ובטוח שיחזור בעוד שבועיים. עכשיו העולם פתח גבולות לפליטים. מהראן תהה אם מישהו עוד זוכר שגם אצלם היו פעם מפתחות.

הוא כתב פוסט: "מלחמות שוברות אותנו, אבל הכדורגל מחבר," והוסיף סרטון של ילדים בועטים בכדור ברחוב עפר. ניסיון נואש לשמור על תקווה.

מרץ 2022

הימים נמשכו, והסדקים בבית בן־גוריון התרחבו עד שאי אפשר היה לאחות אותם. חודש של קרבות מילוליים: ויטלי עם הערוצים הרוסיים בווליום מלא, אירינה עם הטלפון צמוד לאוזן, מחכה שאחותה תענה מהמרתף. באמצע מרץ הגיעו ויטלי ואירינה להחלטה שהייתה בלתי נמנעת.

ויטלי, עיניים אדומות וקול שבור, אסף את החפצים שלו – תמונות ישנות, בקבוק וודקה חצי ריק, ספרי שירה רוסית – לתוך תיק ישן וקרוע. "אני לא יכול יותר," מלמל, ועבר לדירה קטנה בפלורנטין. שם הסתגר, מבודד, כמו רוסיה בעולם המערבי.

אירינה נשארה עם נטלי. היא ישבה על הספה ובהתה בתמונה משפחתית מחוף בת ים, ארבעה אנשים מחייכים מול השמש.

נטלי ישבה על הרצפה ליד החלון. "אמא, איך ממשיכים אחרי זה?"

אירינה חיבקה אותה, ובכתה גם היא. החיבוק היה חם, אבל בלי תקווה. "איבדתי את הבית שלי, את אבא שלך, ואת האמונה."

בלילה, בחדר שלה, נטלי כתבה לאלכס: "אנחנו נגמרנו." ולא שלחה. היא פחדה שגם הוא יישבר.

כמה ימים אחר כך כתבה רק: "אבא ואמא נפרדו. אני לא יודעת איך להמשיך."

באפולון, אלכס קרא את ההודעה מאחורי הבר. "אני חייב לחזור," לחש. אבל הפחד – מהמשפחה, מהבית, ממה שיחכה לו שם – קשר אותו למקום.

25 באפריל 2022 · אתונה

ביום שני בערב אפולון היה חצי ריק, ואלכס העמיד את הטלפון על הקופה. דרבי בפלייאוף העליון, מכבי במשחק בית, בבלומפילד – האצטדיון שלו, ובתוכו ים של צהוב.

הפועל החזיקה מחצית שלמה. ואז, בתוספת הזמן הארוכה של המחצית הראשונה, שי אליאס – אותו שי אליאס שכבש מול מכבי חיפה בערב שבו אלכס עמד מחוץ לאצטדיון בלי תו ירוק – ירק על שחקן של מכבי וקיבל אדום. במחצית השנייה הפועל פשוט התפרקה: 0:5.

אלכס זרק את הסמרטוט על הבר. תייר גרמני שאל אם זאת הקבוצה שלו.

"זאת לא קבוצה," אמר אלכס. "זאת דת. והערב אלוהים במילואים."

בקבוצת הוואטסאפ של היציע איש לא כתב כלום כמה דקות. ואז עומר חרמש שלח מכפר עזה הקלטה של אביתר בנאי, בלי מילה. ומתחתיה מישהו כתב: "אם זה לא כואב, זה לא הפועל." אלכס לא היה צריך לבדוק מי. זה היה נוני. הוא צחק לבד מאחורי הבר, כמו משוגע, עד שהעיניים שלו נרטבו.

אותו ערב · מחנה שאטי

מהראן ראה את אותו משחק על הגג, עם הישאם והאנטנה שבנו בסתיו, בשידור פיראטי שנתקע בכל התקפה. חודש קודם לכן הוא חגג שמונה־עשרה, ופאטמה אפתה בסבוסה על כירת גז קטנה, כי החשמל נפל בדיוק בערב ההוא.

כשנכנס השער החמישי, הוא הניח את הטלפון על הבטון, הפוך.

"אמרתי לך," אמר להישאם. "אני מנחוס."

הישאם צחק. "אז תפסיק לראות."

"אי אפשר. זה כמו להפסיק לנשום."

בלילה, לפני השינה, ירד אל חדר המדרגות ובדק שהשקית עוד שם, מאחורי בלוני הגז. האבוקה חיכתה לשער 5. היא יכלה לחכות עוד קצת.

7 במאי 2022 · אתונה

ביום ההולדת העשרים וארבעה שלו, אלכס עבד. שבוע קודם ביטלה יוון את תעודות החיסון, ולראשונה מאז שנחת הוא יכול היה לשבת בבר כלקוח, לא רק לעמוד מאחוריו. הוא לא ישב. הצוות של אפולון שר לו "חרוניה פולה" עם נר תקוע בבקלאווה, והתיירים מחאו כפיים בלי לדעת למה.

נטלי שלחה סרטון מהבסיס: היא ושירן שרות "היום יום הולדת" בזיוף מכוון, עם עוגייה מהשקם במקום עוגה. אירינה שלחה תמונה ישנה – אלכס בן שש על החוף בבת ים, עם כדור אדום גדול ממנו – ומתחתיה: "תחזור כבר."

בשתיים בלילה, כשסגר את הקופה, התקשר ויטלי.

"יום הולדת שמח, בן," אמר ברוסית. הקול שלו היה כבד, עם הוודקה בתוכו. ברקע רעשה טלוויזיה. שוב הערוץ הרוסי.

"תודה, אבא."

שתיקה. "בעוד יומיים יום הניצחון," אמר ויטלי. "סבא שלי מת בלנינגרד, במצור. אתה יודע את זה?"

"אני יודע, אבא."

"אז אתה מבין אותי. אתה הבן שלי. היית חייל. אתה יודע מה זה לעמוד על שלך."

אלכס הביט בים האורות מתחת לאקרופוליס. "אני יודע שאמא בוכה כל לילה. ושאחותה ישנה במרתף."

"אמא שלך…" התחיל ויטלי, ולא סיים.

"לילה טוב, אבא."

בדרך הביתה, במקום לרדת ישר לפסירי, עלה על סלע האראופגוס. העיר נשמה מתחתיו, צהובה וחמה. על האבן החלקה, ליד סדק, היה מונח נשל של נחש: עור שקוף, ריק, בצורה מדויקת של גוף שכבר הלך משם.

הוא כרע לידו הרבה זמן. הבר בפסירי, לנה, הכדורים, הבית בתל אביב שהתפרק בלעדיו – כל העורות שהשיל בשנה אחת. מה שגדל מתחתם עוד היה רך מדי לגעת בו. בן עשרים וארבע, חשב. ואף אחד לא יודע לאן הנחש זחל.