המוות אינו מחוסר עבודה

יוני 2022

הימים נמשכו, והשבר המשפחתי השתקף בדרמה גדולה ממנו. בישראל, ממשלת השינוי – שהייתה סמל של תקווה בשביל נטלי ואלכס – איבדה את הרוב שלה, חבר כנסת אחרי חבר כנסת. ב־20 ביוני הודיעו בנט ולפיד שהם מפזרים את הכנסת. ב־30 ביוני הפיזור עבר, ולמחרת נכנס יאיר לפיד ללשכת ראש הממשלה, עד הבחירות – החמישיות בתוך שלוש שנים וחצי – שנקבעו ל־1 בנובמבר.

באותו שבוע היה לנטלי ראיון אחרון לפני קורס הקצינים. המפקדת שלה עברה על התיק, על ההערכות, על הציונים, ושאלה בסוף שאלה פשוטה: "ואיך בבית?"

נטלי, שעמדה בכל מבחן, לא הצליחה לענות. היא בכתה עשרים דקות בחדר עם המזגן המקולקל, והמפקדת חיכתה ולא הסתכלה בשעון. בסוף אמרה בשקט: "את תהיי קצינה טובה, נטלי. אבל לא ביולי. תסדרי קודם את הבית. נשלח אותך למחזור של החורף."

בדירה, נטלי שמעה את החדשות על הממשלה בטלוויזיה. "שוב הכול מתפרק," אמרה לאירינה, ואירינה חיבקה אותה חזק. שתיהן בכו – על המשפחה, ועל המדינה.

"הממשלה נפלה," כתבה לאלכס. "והקורס נדחה לחורף. ואני לא יודעת אם נשרוד את זה."

"אני חוזר, אחותי," ענה.

אבל הוא לא חזר. הוא נסע בלילה, באוטובוס האחרון, לחוף בפאלירו, עמד מול הים החשוך והרגיש את העולם מתמוטט סביבו.

14 ביולי 2022 · תל אביב

נטלי הייתה בת תשע־עשרה. לפי התוכנית, היא הייתה אמורה להיות עכשיו בשבוע השני של הקורס.

אירינה אפתה מדוביק, עוגת דבש בשכבות, כמו שאמא שלה אפתה באודסה, ושתיהן אכלו אותה במטבח, ליד הכיסא הריק. אלכס התקשר בווידאו מאפולון, ושולחן של תיירים שר לה "Happy Birthday" בחמש שפות. נטלי צחקה, בפעם הראשונה מזה שבועות.

בעשרים לחצות רטט הטלפון. ויטלי: "יום הולדת שמח, נטשה."

היא הסתכלה על המילה הרבה זמן. שני וי כחולים הופיעו מתחתיה. היא לא ענתה. בפלורנטין, מישהו ישב מול שני הווי האלה עד הבוקר.

יולי 2022 · מחנה שאטי

ביולי הגיעו התוצאות של התוג'יהי. מהראן קיבל 97.6 במגמה הריאלית. ברחובות המחנה חילקו ממתקים, צפרו, ירו באוויר בשביל ילדים של אחרים, ופאטמה בכתה במטבח, בשקט, כמו שבוכים משמחה בבית שמתרגל לבכות מסיבות אחרות.

אחמד חיבק אותו חזק, ואחר כך ישב איתו על המרפסת הצרה וחישב בקול, כמו בשיעור. שכר לימוד באל־אזהר. נסיעות. ספרים. מהמשכורות שהגיעו בחצאים, עד שדחקו אותו מבית הספר, ומהשיעורים בסלון לא נשאר הרבה.

"שנה אחת, מהראן," אמר בסוף. "נחסוך. תלמד את הילדים בערוץ, תיתן שיעורים פרטיים, ובשנה הבאה תירשם."

מהראן הנהן. הוא ידע לפתור כל משוואה, חוץ מזאת. שנה אחת, חשב. מה זה שנה, למי שמחכה כל החיים לשער 5.

5–7 באוגוסט 2022 · מחנה שאטי

באוגוסט התלקח שוב המתח בעזה. ב־1 באוגוסט עצר צה"ל בג'נין את בסאם א־סעדי, בכיר בג'יהאד האסלאמי. הג'יהאד איים לנקום, וישראל סגרה במשך ימים כבישים ליד גדר הרצועה, מחשש לירי נ"ט על יישובים וחיילים. ב־5 באוגוסט, ביום שישי אחר הצהריים, פתחה ישראל במבצע "עלות השחר": התקיפה הראשונה הרגה את תייסיר אל־ג'עברי, מפקד הג'יהאד בצפון הרצועה. שלושה ימים. כ־1,100 רקטות נורו מעזה לעבר ישראל, והאזעקות הגיעו עד גוש דן. לפי נתוני האו"ם נהרגו בעזה 49 פלסטינים, בהם 17 ילדים. ישראל טענה שחלקם נהרגו מרקטות של הג'יהאד שנפלו בתוך הרצועה. חמאס, הפעם, נשאר בצד.

במחנה שאטי, מהראן ישב עם המשפחה בחדר הפנימי, והאדמה רעדה תחת הפיצוצים. רים נרדמה לו על הברכיים, וג'נא החזיקה לו את היד חזק מדי. הוא החזיק את הטלפון וגלל בתמונות של בתים מופצצים וילדים בוכים בעשן, ונזכר בדוד יוסף.

"שוב הם שוברים אותנו," לחש.

ב־6 באוגוסט משהו נפל על הבית של שכנים, שני רחובות משם – טיל של ישראל או רקטה של הג'יהאד שנפלה קצרה; אף אחד ברחוב לא ידע, ולאף אחד ברחוב זה לא שינה. הרעש גרם לו לצרוח: "די! די כבר!" הוא רץ החוצה. ענני אבק עלו מעל ההריסות, ילדים קטנים בכו על הבטון, ומרירות מילאה לו את הלב. הקרע שבו העמיק: הרצון להגן על המקום שלו, מול הפחד מהמלחמה שמפרקת לו את הנפש.

באותו לילה, כשלא הצליח להירדם, צילם שיעור לאור הפנס של הטלפון: משוואה ריבועית, ושני פיצוצים ברקע. הוא לא חתך אותם. הסרטון הסתובב, ותוך שבוע עבר Math Gaza את עשרת אלפים המנויים.

ואחר כך כתב פוסט אנונימי: "העולם שותק, והדם ממשיך לזרום."

באותם לילות · ישראל

בתל אביב, אירינה ישבה עם השכנים בחדר המדרגות, ושלחה לאלכס הודעה בכל פעם שהאזעקה נגמרה: "בסדר. בסדר. בסדר." בחדר המסכים בבסיס עשתה נטלי משמרת כפולה. בשלוש לפנות בוקר עבר מול עיניה הפוסט מעזה, בלי שם ובלי תמונה. משהו בקצב, בצער בלי סיסמה, הזכיר לה את הפוסט ממאי שעברה, ואת הנער מהסרטונים. היא לא סימנה אותו. גם הפעם.

ספטמבר 2022

החושך שירד בספטמבר על הדירה המפורקת בתל אביב היה כבד כמו ענן סערה. חדרים שקטים, ריח של דמעות וזיכרונות שבורים. מחוץ לחלון, העולם המשיך לרעוד. האוקראינים פרצו באזור חרקוב והחזירו לעצמם שטחים גדולים, ומעל שבעה מיליון פליטים מאוקראינה כבר נרשמו ברחבי אירופה. אירינה צפתה בכל דיווח, בכל מפה, כאילו אם תסתכל מספיק חזק, משהו ישתנה.

ב־21 בספטמבר הכריז פוטין על גיוס חלקי של מאות אלפי אנשי מילואים, ובתוך ימים השתרכו תורים ארוכים של גברים רוסים צעירים בגבולות גאורגיה וקזחסטן. בפלורנטין, ויטלי ראה את התורים בערוץ הרוסי, שקרא להם בוגדים. בפעם הראשונה מאז פברואר הוא כיבה את הטלוויזיה באמצע שידור. הוא לא ידע להסביר לעצמו למה.

נטלי ביקשה עוד משמרות, ועוד. בבסיס לא היה צריך לחשוב על הבית. בערב ראש השנה ישבו היא ואירינה לבד ליד השולחן, עם תפוח, דבש וכיסא ריק, ואלכס על מסך הטלפון, נשען על בקבוק יין.

באתונה, עונת התיירים התחילה להתקרר. אלכס ראה את הפועל פותחת את העונה החדשה עם שלוש נקודות מחמישה משחקים, ובפעם הראשונה הרגיש שגם הכדורגל לא מציל אותו.

אוקטובר 2022

באוקטובר העולם התחיל להתפרק כמו פאזל ששכחו איך להרכיב.

ב־1 באוקטובר, אחרי קרבות קשים, נכנסו כוחות אוקראינים ללימאן – עיירה קטנה שאיש לא הכיר לפני המלחמה, וצומת דרכים שדרכה זרמו כוחות וציוד מזרחה. הרוסים חפרו שם קווי הגנה, תעלות ומוקשים שנזרעו באדמה כמו זרעי מוות. אבל האוקראינים, שלמדו מהניצחון בחרקוב, ידעו שכל מבצר נופל אם לוחצים במקום הנכון.

באותו לילה, באינדונזיה, אמהות חיכו לילדים שיצאו לראות משחק כדורגל פשוט בין ארמה לפרסבאיה, באצטדיון קנג'ורוהאן במאלאנג – ולא חזרו. ארמה הפסידה בבית, אוהדים ירדו למגרש, והמשטרה ירתה גז מדמיע אל היציעים הצפופים. הקהל נבהל ורץ אל היציאות, ויותר ממאה ושלושים בני אדם נרמסו ונחנקו למוות. ביניהם עשרות ילדים. הם לא ידעו על המלחמה באוקראינה, לא ידעו על המתח בין סין לארצות הברית. הם רק רצו לראות את הקבוצה שלהם מנצחת.

אלכס קרא על זה מאחורי הבר, וחשב על היציע האדום, על הלפידים, על השערים הצרים בבלומפילד. על כמה מעט צריך כדי שבית יהפוך למלכודת.

ב־8 באוקטובר, בשעות הבוקר המוקדמות, רעד גשר קרים תחת פיצוץ עז. זה לא היה סתם גשר: זה היה צינור החיים של פוטין אל חצי האי שסופח, סמל של גאווה אימפריאלית שעלה מיליארדי דולרים. להבות עלו מהמבנה, ועשן שחור צבע את השמיים.

והמתח בין וושינגטון לבייג'ינג הלך ורתח כמו קומקום שמישהו שכח על האש. מאז אוגוסט, אחרי ביקורה של ננסי פלוסי בטייוואן, ערך הצבא הסיני תרגילים סביב האי שנראו יותר כמו חזרות למלחמה מאשר הפגנת כוח. הדיפלומטים דיברו על "ניהול מחלוקות", והצבאות התכוננו לרגע שבו המילים יפסיקו לעבוד. שתי כלכלות שזורות זו בזו – סין שמייצרת הכול, אמריקה שקונה הכול – איימו להיקרע בצעד פזיז אחד.

ואז הגיע אילון מאסק.

ב־26 באוקטובר הוא נכנס למטה טוויטר בסן פרנסיסקו כשהוא סוחב כיור קרמיקה לבן. "Let that sink in," כתב. התמונה הפכה ויראלית תוך דקות. למחרת נסגרה העסקה: 44 מיליארד דולר. הוא לא קנה רק פלטפורמה; הוא קנה את הדרך שבה האנושות מדברת עם עצמה. העובדים הביטו במיליארדר יליד דרום אפריקה ותהו מה יהיה עליהם. חלקם כבר הכינו קורות חיים. הוא הגיע עם תוכניות לפיטורים המוניים, לשינוי האלגוריתמים, להסרת מגבלות בשם "חופש הביטוי" – לעצב מחדש את זרימת המידע בעולם מחובר.

העולם של סוף אוקטובר 2022 לא היה אותו עולם שפתח את החודש. גשרים נשברו, ערים השתחררו, אנשים מתו בשביל כדורגל, מעצמות התכוננו למלחמה, ואיש אחד קנה את הכיכר שבה כולנו מדברים. הקולקטיב השבור, שהתחיל להיסדק ב־2020, המשיך להתפצל. ועכשיו לא היה ברור מי מחזיק בחוטים.

לפני הבחירות

בדירה, נטלי ישבה על רצפת הסלון עטופה בשמיכה, עיניים אדומות. היא כבר הצביעה, בקלפי בבסיס, ועוד הרגישה את הפתק בין האצבעות. "אמא, מה יהיה אם הכול יחזור אחורה?"

אירינה, פנים חיוורות כמו שלג, לחצה את ידה. "אני מפחדת, נטלי. רוסיה שוברת את אוקראינה, וישראל עלולה לחזור לידיים שלו."

היא התכוונה לנתניהו. השם עדיין הדהד בבית כמו פצע פתוח. נטלי נזכרה בלילות הקרים בהפגנות, ונחנקה.

באפולון, אלכס קיבל ממנה הודעה: "המתח פה מטורף. אני לא יודעת מה יהיה." הוא עצמו לא יכול היה להצביע: ישראל לא נותנת לאזרחים שלה להצביע מחו"ל, וכרטיס טיסה לקלפי עלה יותר משבוע של טיפים. הוא שמע על הסקרים, ועל אביו, שעדיין תמך ברוסיה בשתיקה. "אם הוא חוזר," כתב לה, "כל מה שנלחמנו עליו נעלם."

1 בנובמבר 2022

הרגע הגיע. בעשר בלילה עלו המדגמים, והכו כמו ברק: לגוש של נתניהו – רוב. בסוף הספירה, יומיים אחר כך, זה כבר היה 64 מנדטים.

נטלי ישבה מול הטלוויזיה, עיניים פעורות. "לא! זה לא יכול להיות!" צעקה, וזרקה על הקיר את הכוס שבידה. רסיסים התפזרו על הרצפה.

"השינוי מת, נטלי," בכתה אירינה לצידה. "הכול חוזר ללילה."

נטלי נזכרה בהפגנות – הקור, השירה, הדגלים – והרגישה בגידה עמוקה, כאילו כל המאבק שלה נרמס. היא התמוטטה על הרצפה, בוכה בלי שליטה.

באתונה, אלכס שמע את החדשות בטלפון. "ביבי ניצח," מלמל, וזרק בקבוק על הרצפה מאחורי הבר. הוא נזכר בהפגנות עם נטלי, בצחוק מתחת לדגלים, ופתאום הכול היה רחוק ואבוד.

בזעם ובייאוש הוא יצא לסמטה, הרים מול האקרופוליס המואר את דגל הפועל, צילם, ופתח את אינסטגרם. סטורי: דגל אדום מתנופף מול האקרופוליס, ועליו באותיות ענקיות: "FUCK BIBI ONLY HAPOEL".

אותו לילה · מחנה שאטי

בעזה, מהראן ישב בחדר מול נר, אחרי עוד הפסקת חשמל, וגלל באינסטגרם. כבר חודשים הוא עקב אחרי חשבונות של אוהדי הפועל – דפים של אולטראס, צלמי יציע, אוהדים מהשער. החשבון של אלכס, עם תמונות ישנות מבלומפילד וצעיף אדום על קיר באתונה, היה אחד מהם. הוא לא ידע עליו כלום חוץ מזה. הוא לא ידע שזה אחיה של הנערה שעשתה לייק לתגובה שלו, לפני שנה וחצי.

פתאום עלה על המסך הסטורי של אלכס. המילים הכו בו כמו הד של הכאב שלו, והוא חייך לראשונה מזה ימים.

בלי לחשוב פעמיים, ענה לסטורי – תשובה שנוחתת רק אצל מי שהעלה אותו, הרחק מכל עין: "FUCK HAMAS ONLY HAPOEL – from a red fan in Gaza!" והוסיף לב אדום.

הוא נשען אחורה. דמעה זלגה לו על הלחי. הכדורגל, חשב. המקלט היחיד בתוך הכאוס. אחר כך, מתוך הרגל, מחק את השיחה מהטלפון.

2 בנובמבר 2022 · אתונה

אלכס ראה את התשובה למחרת בבוקר, וקרא אותה שלוש פעמים. אוהד הפועל. מעזה. הפרופיל היה כמעט ריק: שלוש תמונות של ים, ושקיעה מגג. הוא ענה באנגלית, משהו קצר ונרגש, ומהראן החזיר לו הודעה קולית:

"אהלן אח אדום. אני מהראן. אני מבין עברית ומדבר בסדר, אבל קשה לי לכתוב, אז אני מקליט, סליחה. אני אוהב את הפועל תל אביב כמוך, ושונא את הממשלה שלי כמוך. נולדנו לסבול, אח שלי. אנחנו הפועל."

צמרמורת של תקווה עברה בגוף של אלכס. מחווה קטנה כזאת, ממישהו שכל הסביבה שלו מגדירה כאויב. אבל האהבה המשותפת לאדום גברה על הכול.

"יא חביבי," הקליט לו בחזרה, "הפועל תל אביב יותר גדולה מישראל ומפלסטין. אנחנו משפחה. אנחנו הפועל. אתה אח שלי, כי אתה הפועל."

בשביל מהראן, ההודעה הזאת הרגישה כמו שער ניצחון בדקה ה־93. לראשונה בחייו היה לו, לרגע, חבר ישראלי.

9 בנובמבר 2022

שמונה ימים אחרי הבחירות אירחה הפועל את בית"ר ירושלים בבלומפילד. זה היה המשחק הראשון שראו "ביחד": אלכס מאחורי הבר באפולון, מהראן על הגג בשאטי, יותר מאלף קילומטרים ושני שידורים פיראטיים ביניהם, והודעות קוליות שנשלחו כל כמה דקות, מקוטעות, מלאות צעקות.

הפועל ניצחה 1:2. בשריקת הסיום הגיעה הקלטה של שבע שניות, רק צרחה אחת ארוכה, ואחריה הקול של מהראן, צרוד: "ניצחנו את בית"ר, אחי! ניצחנו אותם!"

"את הגזענים," ענה אלכס.

"בשבוע הזה," אמר מהראן, "זה הניצחון היחיד שלנו."

דצמבר 2022

הליגה עצרה בשביל המונדיאל בקטאר, והם עברו לראות אותו "ביחד", בהודעות קוליות. מהראן אהב את מרוקו, כמו כל עזה, כמו כל העולם הערבי. ב־6 בדצמבר, כשמרוקו הדיחה את ספרד בפנדלים, הוא שלח לאלכס סרטון של צופרים ודגלים ברחובות המחנה. ב־10 בדצמבר, כשיוסף א־נסירי ניתר מעל השוער של פורטוגל ונגח את מרוקו לחצי הגמר, הוא לא שלח כלום שעה שלמה. כשהגיעה ההודעה, היא הייתה רק רעש: זיקוקים, תופים, ומישהו שבוכה מצחוק.

באותו לילה כתב אלכס לנטלי: "יש לי חבר חדש מעזה. אוהד הפועל, קוראים לו מהראן. הלילה הוא חוגג את מרוקו כאילו זכינו באליפות. זה מטורף. אני מנסה לחזור, אבל אני מפחד."

"בוא," ענתה, עם דמעות. "אנחנו צריכים אותך. והסיפור הזה נותן לי תקווה."

היא לא כתבה לו שהיא כבר מכירה את השם הזה. שהיא צופה בו כבר יותר משנה, דרך מסך אחר. ושבקשת החברות שלו עדיין מחכה אצלה בטלפון, כפתור אפור קטן.

באותו שבוע הגיע הזימון: קורס הקצינים, מחזור החורף. נטלי קראה אותו בחדר שלה, בדירה שבה כבר לא גר אבא, והרגישה, לראשונה מזה חודשים, שמשהו אחד לפחות זז קדימה.

אירינה ישבה לבד בסלון, מביטה בתמונה המשפחתית מחוף בת ים, מרגישה את הקרע עם ויטלי ואת הכאב של אוקראינה. ואלכס, למרות ההבטחות, לא הזמין כרטיס. הוא הרגיש שסיים עם ישראל ביום שביבי חזר. הוא היה קרוע מבפנים, המשפחה שלו קרועה, וכל הזהות שלו – בטלטלה.

העולם התפצל. רוסיה ואוקראינה שקעו בדם, ישראל חזרה אל הצל, והאמונה של נטלי ואלכס בעתיד טוב יותר נמוגה. ובכל זאת, בין אתונה למחנה שאטי, נמתח פתאום חוט אדום אחד.