היו זמנים

1 בינואר 2023 · אתונה

השנה נפתחה כמו נשימה כבדה אחרי סיוט. זיקוקים רחוקים התפוצצו מעל האקרופוליס, ורק הדגישו את השברים שנשארו.

מיד אחרי חצות עמד אלכס מאחורי הבר ב"אפולון", הידיים מחליקות בין כוסות שמפניה זולות, חיוך עייף על הפנים. המוזיקה היוונית רעמה, זרים צחקו ורקדו, והוא הרגיש ריק. בדצמבר הוא לא טס הביתה. במקום זה היו שיחות טלפון מלאות שתיקות: אירינה בדירה אחת, ויטלי בדירה אחרת, בפלורנטין, ונטלי, ששקעה בצבא כדי לא לחשוב.

הוא מזג משקה לאישה עם שיער חום גלי ועיניים ירוקות כמו ים בסערה. אמילי. הונגרייה בת 24, שעברה ליוון לפני כמה שבועות, אחרי פרידה כואבת בבודפשט.

"לשנה חדשה. בלי שדים ישנים," אמרה באנגלית, במבטא רך, והרימה את הכוס.

אלכס צחק. "על שדים אני יודע הכול."

הם דיברו עד הבוקר – על געגועים הביתה, על חלומות שנשברו, על הים שמרפא פצעים. כשהבר נסגר היא נישקה אותו. נשיקה מלוחה, כמו האגאי. ולראשונה מזה שנים הוא הרגיש חום אמיתי, משהו שגרם לו לשכוח, לרגע, את הצלקות.

ינואר 2023 · ישראל

בישראל השנה נפתחה בסערה מסוג אחר. ממשלת נתניהו החדשה, הימנית ביותר שידעה המדינה, הושבעה בסוף דצמבר. ב־4 בינואר הציג שר המשפטים יריב לוין את התוכנית שלו לשינוי מערכת המשפט, ותוך ימים יצאו עשרות אלפים לרחובות. בכל מוצאי שבת התמלא רחוב קפלן בדגלים, בתופים, בצעקות "דמוקרטיה!".

אירינה הלכה לשם כמעט כל שבוע. היא שלחה לאלכס תמונות: ים של דגלים כחול־לבן, שלט בכתב יד, הפנים שלה עייפות ונחושות. "כמו בבלפור," כתבה, "רק פי עשרה."

אלכס הסתכל על התמונות בטלפון, בין משמרת למשמרת, והרגיש את הסדק הישן נפתח. הוא היה שם, בבלפור, ב־2020. עכשיו הוא היה רחוק. והמדינה, שהוא כבר לא היה בטוח שהיא שלו, נקרעה בלעדיו.

ינואר–פברואר 2023 · אתונה

בינואר הקשר עם אמילי פרח. הייתה לה צלקת קטנה על הזרוע, מטיול בהרי הקרפטים, ואבא מהנדס שעזב כשהייתה בת עשר. עכשיו היא בנתה את עצמה מחדש, כצלמת, עם מצלמה ישנה ופילמים שעלו לה יותר מהשכירות.

אלכס סיפר לה על הצבא, על ההפגנות נגד נתניהו, על נטלי. הם נסעו לכף סוניון וישנו על החוף מתחת למקדש של פוסידון, וכל לילה חזר אליו עוד חלק מעצמו.

בפברואר, כשהקרבות על באחמוט הפכו למטחנת בשר, אמילי בכתה על חברים אוקראינים שלא ענו לה. אלכס חיבק אותה, וראה בעיניים שלה את הכאב של אירינה.

"נשרוד את זה ביחד," לחש.

הם תכננו טיול להונגריה בקיץ. חלום קטן על חיים משותפים. בסוף הם לא נסעו: הקיץ באפולון היה עמוס מדי, והם דחו את זה לסתיו.

ב־26 בפברואר, אחרי ששני אחים מהר ברכה, הלל ויגל יניב, נרצחו בפיגוע ירי בחווארה, פשטו מאות מתנחלים על העיירה והציתו בתים ומכוניות. אלכס ראה את הסרטונים – להבות בלילה, משפחות על הגגות – וכתב לאירינה: "זה לא אנחנו." היא ענתה: "זה גם אנחנו. בגלל זה אני ברחוב."

חורף–קיץ 2023 · בסיס בצפון, נחל עוז

נטלי הייתה בת 19, וקורס הקצינים, שנדחה אחרי שהבית התפרק, נפתח סוף־סוף בחורף, בבסיס צפוני קר וסטרילי. הגוף התחשל. הנשמה נבחנה.

"אני אהיה קצינה, אמא," אמרה לאירינה בטלפון, הקול רועד ויציב באותו זמן. "כדי להגן על מה שנשאר."

הקורס היה קשה: תרגילי לילה בגשם, הרצאות על טקטיקה, ורגעים של בדידות שבהם חשבה על אלכס הרחוק ועל ויטלי, שהסתגר בתוך עצמו. בלילה של 26 במרץ, אחרי שנתניהו פיטר את שר הביטחון גלנט, ישבו החניכים בחדר האוכל מול הטלפונים וראו את נתיבי איילון בוערים במדורות. אף אחד לא דיבר. אחד המדריכים אמר רק: "תזכרו שאנחנו כאן בשביל כולם." נטלי זכרה.

ביוני קיבלה דרגות, ובתחילת הקיץ הוצבה במוצב נחל עוז, כמה מאות מטרים מגדר הרצועה: קצינה צעירה בחמ"ל, בין המסכים של התצפיתניות לבין הקשר.

ביום הראשון קיבלה אותה רוני, תצפיתנית בת 18 עם קוקו כהה וחיוך שמאיר חדר.

"ברוכה הבאה למשמרת הארוכה שלנו," אמרה, בקלילות.

נטלי חייכה, בפעם הראשונה מזה חודשים. "אני כאן כדי להחזיק מעמד. אחרי כל מה שנשבר בבית."

הן התחברו מיד. לילות של שיחות על גברים, על חלומות, על אמהות שבוכות בלילות. רוני סיפרה על המושב שגדלה בו, על מוזיקה, על ריקודים, ועל התוכנית שלה: אחרי השחרור לטוס לאנגליה וללמוד בישול.

"אני אבשל לך את המנה הכי טובה שאכלת בחיים," צחקה. "ואחר כך מסעדה בניו יורק. ואת האורחת הראשונה."

הן חלקו חדר קטן, צחקו על האוכל הצבאי, וכשנטלי התעוררה מסיוטים, רוני שרה לה בשקט עד שנרדמה.

"את לא לבד, אחותי," אמרה, יד על הכתף. ונטלי ידעה שמצאה חברה אמיתית.

ב־24 ביולי עבר בכנסת ביטול עילת הסבירות, ומאות טייסי מילואים הודיעו שלא יתייצבו. במוצב דיברו על זה בשקט, בין משמרות. התצפיתניות דיברו על משהו אחר: על תנועות לא רגילות מעבר לגדר. על אימונים. על טנדרים. הן כתבו, דיווחו, ודיווחו שוב.

דרך המסכים ראו דמויות קטנות בצד השני. "הם אנשים כמונו," לחשה רוני פעם. "רק מפחדים."

לפעמים, בלילות השקטים, נטלי פתחה את הטלפון ונכנסה לערוץ של מהראן. היא לא אמרה לאף אחד. היא רק רצתה לראות שהוא עדיין שם, מעבר לגדר, מלמד ילדים משוואות. מהמסך שלה עד המסך שלו היו כמה קילומטרים של חול, גדר ומצלמות. ובכל זאת נמתח ביניהם חוט דק, אדום, שאף מצלמה במוצב לא יכלה לראות.

2023 · מחנה שאטי

בעזה, מהראן בנה את העולם הדיגיטלי שלו כמו מבצר בתוך המצור. בינואר היו ל־Math Gaza חמישה־עשר אלף מנויים: אלגברה עם דוגמאות מהחיים, סרטונים קצרים על כדורגל ישראלי שראה באפליקציות פיראטיות. ב־23 במרץ, יום ההולדת ה־19 שלו, עבר הערוץ את העשרים אלף.

הוא נרשם ללימודי מתמטיקה באוניברסיטת אל־אזהר בעיר עזה, ובמקביל למד תכנות בקורסים מקוונים, האצבעות רוקדות על מקלדת ישנה.

"זה החופש שלי," אמר לפאטמה כשמצאה אותו עובד באמצע הלילה.

"אתה גאון," כתבו לו בתגובות. גם מישראל. והוא חייך, וחשב על אלכס.

הם התכתבו אחרי משחקים של הפועל. "ניצחון אדום!" כתב אלכס באביב, אחרי שלוש נקודות בפלייאוף התחתון. מהראן ענה בהודעה קולית, בעברית עם מבטא ערבי כבד: "אחי, זה החיים. הפועל תמיד קמה."

יום אחד שלח לאלכס קישור. "זה הערוץ שלי. אל תצחק."

אלכס לא הבין מילה מהמשוואות בערבית, אבל ראה את ניתוח הדרבי עד הסוף, פעמיים. "אחי, אתה פרופסור," כתב לו. "פרופסור של הפועל." משהו בזה הזכיר לו סיפור שנטלי סיפרה לו פעם, והוא לא הצליח להיזכר מה.

זה היה חיבור פרטי. סוד קטן שמהראן שמר במגירה של הלב.

במאי השלים את האפליקציה הראשונה שלו: תוכנה פשוטה לתרגול מתמטיקה. הוא שיתף אותה בערוץ, ונערה מחאן יונס כתבה לו: "שינית לי את החיים." הוא קרא את זה עשר פעמים.

הלילות היו קשים. במאי ירדו שוב פצצות על הרצועה, בעוד סבב מול הג'יהאד האסלאמי, והזיכרונות מ־2021 ומ־2022 חזרו. הוא התנחם בהודעות של אלכס: "אח אדום, תמשיך לבעור."

והוא חלם על יום שבו יפגוש אותו ביציע. אחד ליד השני. אדום על אדום.

החיים זרמו, עמוקים ושקטים, חיבורים קטנים שנתנו תקווה. עד שהשחר של 7 באוקטובר קרע הכול.