שבת שחורה

7 באוקטובר 2023, 06:29 · מוצב נחל עוז

השעה הייתה 06:29 כש"צבע אדום" קרע את השקט של העוטף. שבת. שמחת תורה. רקטות שרקו מעל השדות, האדמה רעדה, ועשן שחור התפתל אל שמיים שעוד לא הספיקו להתבהר.

נטלי, קצינה בת 20, עמדה בחמ"ל של המוצב. הדרגות על הכתפיים עוד היו חדשות. מולה הבהבו המסכים, ולידה ישבה רוני, האוזניות על הראש, העיניים על הגדר.

"זה לא סבב רגיל," אמרה רוני. הקול שלה היה שקט מדי.

על המסכים הופיעו צלליות. הרבה צלליות. מטענים פרצו את הגדר בכמה מקומות בבת אחת. רחפנים קטנים זמזמו מעל עמדות התצפית והפילו עליהן מטענים, ומצלמה אחרי מצלמה הפכה לשלג אפור. בקשר צעקו "חדירה", ואחר כך עוד חדירה, ואחר כך כבר לא היה צורך לצעוק.

"תסתכלו על הגזרה! תדווחו!" צעקה נטלי, והקול נשבר לה באמצע.

06:29 · מחנה שאטי

מהראן התעורר מהשיגורים. בהתחלה זה נשמע כמו עוד סבב, רק חזק יותר. אחר כך הוא הסתכל מהחלון וראה אופנועים וטנדרים לבנים דוהרים מזרחה, אל הגדר, אנשים במדי קרב עומדים בארגזים, ומשהו בבטן שלו נפל.

קצת אחר כך נשמע ברדיו קולו המוקלט של מוחמד דף, מפקד הזרוע הצבאית של חמאס: מבצע "מבול אל־אקצא" התחיל.

פאטמה כבר הייתה לבושה. אחות בבית החולים אל־שיפא. היא ידעה שיצטרכו אותה, והיא ידעה גם מה יבוא אחר כך.

"אתה נשאר כאן עם אבא," אמרה. הקול שלה היה יציב, והעיניים לא. "אל תצא החוצה. זה לא הזמן להיות גיבור."

אחמד ישב ליד שולחן המטבח, האוזן צמודה לרדיו, ונראה כמו אדם שכבר הפסיד.

"הם חושבים שהם משחררים אותנו," מלמל. "הם הביאו את המוות לכולנו."

מהראן לא ענה. הוא ידע שאבא שלו צודק. אבל חלק ממנו – החלק שגדל בתוך מצור, בלי חשמל, בלי עתיד, בלי דרך החוצה, החלק שרץ בקיץ 2020 עם הבלונים אל הגדר – הרגיש לרגע ניצוץ כשראה בטלפון את הסרטונים מהגדר. זה היה ניצוץ מסוכן. הוא כיבה אותו מהר, כמו שמכבים גפרור בין האצבעות, והתרכז במשוואות שידע לפתור: כמה אוכל יש בבית. לכמה ימים יספיקו המים. מתי תגיע התגובה הישראלית, ובאיזו עוצמה.

הוא ידע שהפעם זה שונה.

07:00 · אתונה

באתונה, אלכס התעורר מרטט. הטלפון לא הפסיק: התראות, קבוצות, הודעות מאנשים שלא כתבו לו שנים. הוא הדליק את הטלוויזיה, ובמשך חצי שעה לא זז.

אמילי התעוררה לידו וראתה את הפנים שלו. "מה קרה?"

"ישראל…" הוא לא הצליח לסיים. "הורגים אותנו."

היא פתחה את הטלפון. הסרטונים כבר רצו בכל מקום: טנדרים בתוך קיבוצים, אנשים שנלקחים בכוח, מצלמות שהמחבלים נשאו על הראש. היא הסתכלה דקה, ואז לא יכלה יותר. היא בכתה בלי לעצור, הידיים רועדות.

ואז הטלפון של אלכס צלצל. נטע.

הוא לא שמע את הקול שלה יותר משלוש שנים וחצי. עכשיו הוא שמע אותה צורחת.

"אלכס, הם הורגים את כולם! המשפחה שלי בעוטף ואני לא יודעת אם הם חיים! מתן ועוד כמה היו בנובה, במסיבה!"

היא נשמה, והמשיכה בקול אחר, נמוך יותר: "ותראה מה עומר חרמש כותב מכפר עזה. יורים עליהם שם."

הוא ענה, הקול שלו רועד, וניסה להרגיע אותה, אף שלא היה לו במה.

אמילי הסתכלה עליו. לרגע עבר בעיניים שלה משהו קשה – קנאה, פחד. ואז היא ראתה את המסך שוב, ואת הפנים שלו, והבינה. היא נשמה עמוק ולקחה את היד שלו.

"תעזור לה," אמרה. "אני כאן."

והם ישבו ככה, שלושה אנשים בשני טלפונים, ובכו.

07:05 · מוצב נחל עוז

בסביבות שבע הם כבר היו בתוך המוצב.

נטלי שמעה את הירי מתקרב, צעקות בערבית, פיצוצים שהרעידו את הרצפה. דלתות נטרקו. הקשר התמלא בקולות שקראו לעזרה מכל הגזרה, מקיבוצים, מכבישים, ממוצבים אחרים. העזרה לא הגיעה. היא לא הגיעה לאף אחד.

היא אחזה ברובה בידיים רועדות וחילקה פקודות שכבר לא היה להן הרבה טעם. הן נסוגו אל החדר האחורי של החמ"ל. רוני המשיכה לדווח לתוך המיקרופון, משפט אחרי משפט, כמו שלימדו אותן. הקול שלה לא רעד.

הדקות נמתחו לשעות. בחוץ הירי התחלף בשקט ושוב בירי, ומישהו כל הזמן ניסה את הדלת.

ואז החמ"ל התמלא עשן.

משהו נזרק פנימה, ואש התפשטה. העשן היה שחור וסמיך, וכעבור שניות כבר לא ראו כלום. רק אורות אדומים של מסכים מתים, שיעול, ידיים שמחפשות קיר.

"רוני!" צעקה נטלי. "רוני, תני יד!"

מישהו משך אותה בזרוע. דלת אחורית. אוויר. היא נפלה החוצה עם עוד כמה, על הברכיים, הריאות בוערות, והסתובבה אחורה.

רוני לא יצאה אחריה.

היא חיכתה. שנייה. עוד שנייה. העשן המשיך לצאת מהפתח, והירי התקרב. מישהו גרר אותה הלאה.

"סליחה," לחשה, בלי לדעת למי. "סליחה, רוני."

צהריים · עזה

בצהריים, ברחובות עזה, היו המונים. חלקם חגגו. ג'יפים וטנדרים חזרו מהגדר, ובהם אנשים שנחטפו – חיילים ואזרחים, צעירים וזקנים – ולפעמים גם גופות. ההמון התקבץ סביבם, צעק, צילם.

מהראן ראה את זה רק במסך של הטלפון. צעירה בפיג'מה, יחפה, מובלת בין גברים חמושים. פנים של ילד. הוא כיבה את המסך והניח אותו על הרצפה, עם הפנים למטה.

"מה עשינו," לחש. הוא לא ידע אם הוא מתכוון לחמאס, לעזה, או לעצמו.

ואז נזכר במה שמחכה מתחת למדרגות כבר שנתיים וחצי: האבוקה ורימון העשן הכתום שגנב מסירת הדייגים, בשביל היום שבו יעמוד ביציע בבלומפילד. עכשיו הם נראו לו כמו ציוד צבאי. כמו מטרה. כשאחמד לא הסתכל, הוא עטף אותם בשקית, רץ בסמטאות אל הים, וזרק אותם רחוק ככל שיכול. השקית שקעה כמעט בלי קול.

בבית פתח את השיחה עם אלכס. אחת ההודעות האחרונות שם הייתה עדיין "אח אדום, תמשיך לבעור." הוא כתב, מחק, וכתב שוב. באנגלית, כי בעברית לא היה מסוגל לכתוב את זה נכון.

"I'm sorry. We are not them."

הוא שלח. וי אחד, אפור.

בחוץ, השמיים התחילו להתמלא מטוסים.