כשהמוזיקה נעצרה

לילה בין 6 ל־7 באוקטובר · ליד קיבוץ רעים

בשטח פתוח ליד קיבוץ רעים, כחמישה קילומטרים מהגדר, התקיים באותו לילה פסטיבל "נובה". אלפי צעירים וצעירות – לפי ההערכות כשלושת אלפים וחמש מאות – הגיעו מכל הארץ עם שמיכות, מים, וכל מה שצריך בשביל לילה שלם. הם באו לרקוד עד שהרגליים יפסיקו להרגיש את הבס.

אורות ניאון הבהבו בחושך. ידיים מורמות, עיניים עצומות. זו לא הייתה סתם מסיבה. זו הייתה חגיגה של קיום, של רגע, של קהילה שהאמינה שמוזיקה מחברת בין בני אדם.

הם לא ידעו שהם רוקדים על קצה התהום.

כשהשמיים התחילו להתבהר בכתום ובוורוד, בדיוק בשעה 06:29, הם נחרצו בקווים לבנים. רקטות. מטח אחרי מטח. יירוטים מעל הראש. חלק מהרוקדים היו רגילים לאזעקות, אבל זה היה משהו אחר. כבד מדי. ארוך מדי.

תוך דקות הורתה המשטרה לסגור את המסיבה. השוטרים והמאבטחים התחילו להכווין את כולם אל היציאה, אל כביש 232. החניון הפך לפקק של אלפי מכוניות שניסו לצאת בבת אחת. רבים עוד חשבו שזה סבב טילים, שתוך שעה יהיו בדרך הביתה.

ואז מישהו צעק: "מחבלים! יורים עלינו!"

07:00 · כביש 232

כמאה מחבלים הגיעו אל אזור המסיבה, בטנדרים ובאופנועים. לפי תחקירי צה"ל, הם לא ידעו על הפסטיבל מראש. הם נתקלו בו בדרך. וכשראו את אלפי הצעירים שנמלטים, הם פנו אליהם.

הם ירו בכל מי שזז. כביש 232, הדרך היחידה החוצה, הפך למלכודת: הם עמדו בצמתים וירו על המכוניות, ואלה שהצליחו להתחמק נתקעו מאחורי מכוניות שכבר לא זזו. אנשים רצו לשדות, ליער הסמוך, לפרדס, לכל מקום שנראה כמו מחסה. יחפים, מבולבלים, בלי להבין איך תוך דקות הלילה הכי יפה בחיים שלהם הפך לסוף העולם.

הם שלחו הודעות. התקשרו. התחננו. הוואטסאפ התמלא במיקומים, ב"תגידו לאמא שלי שאני אוהבת אותה". העזרה איחרה. המערכת לא הייתה מוכנה לדבר כזה, ולא הגיעה לשום מקום בזמן.

אזרחים הגיעו לפניה. אנשים מהמושבים הסמוכים, מפטיש ומהסביבה, נסעו שוב ושוב ברכבים הפרטיים שלהם אל השדות, אספו צעירים מהשיחים ומהתעלות, והחזירו אותם בחיים.

מיגונית רעים מערב

לאורך הכבישים עמדו מיגוניות – מקלטים קטנים מבטון, שנבנו כדי להגן מרקטות. עכשיו הצטופפו בהן עשרות צעירים שברחו מהמסיבה. אחר כך יקראו להן "מיגוניות המוות".

במיגונית ליד צומת רעים הצטופפו כעשרים וחמישה אנשים. חם, חנוק, אחד על השני, מנסים לא לנשום חזק מדי.

המחבלים הגיעו, והתחילו לזרוק רימונים פנימה.

ענר שפירא, לוחם בסיירת נח"ל שבא לרקוד בחופשה, עמד בפתח. רימון נזרק פנימה, והוא הרים אותו וזרק אותו החוצה. ועוד אחד. ועוד אחד. שבעה רימונים. השמיני התפוצץ לו ביד.

לידו עמד חברו, הירש גולדברג־פולין, שגם הוא זרק רימונים החוצה. הוא נפצע קשה, איבד את היד, ונחטף לעזה.

לפחות שבעה מהאנשים שהיו במיגונית שרדו. הם סיפרו אחר כך על הבחור שעמד בפתח, ומכל המילים שהיו להם, בחרו רק אחת: גיבור.

הסוף של הלילה

באותו בוקר נרצחו באזור המסיבה 378 בני אדם: 344 אזרחים, ושלושים וארבעה אנשי כוחות הביטחון, בהם 16 שוטרים שנלחמו כדי לחלץ אותם. ארבעים וארבעה נחטפו.

בהמשך נאספו עדויות, ודו"ח של שליחת האו"ם קבע שיש יסוד סביר להניח שבאותו בוקר, במסיבה ולאורך הכבישים, בוצעה גם אלימות מינית. יש דברים שאין צורך לתאר כדי לדעת. ויש דברים שאסור לשכוח.

הטבח בנובה לא היה רק מוות המוני. זה היה סוף של תמימות. דור שלם שחגג את החיים ונתקל באימה מוחלטת. היום שבו המוזיקה נעצרה, האורות כבו, והעולם השתנה.

באותו בוקר · ניר עוז

בקיבוץ ניר עוז, כשני קילומטרים מהגדר, הם הגיעו מוקדם.

בתים קטנים, דשא, עצי זית. הם עברו מבית לבית, שברו חלונות, בעטו בדלתות, הציתו בתים כשאנשים בתוך הממ"דים. במקומות מסוימים התושבים החזיקו בידית הדלת בכל הכוח, מתפללים שמי שבצד השני יתייאש. בקיבוץ של כ־400 בני אדם, כמעט אחד מכל ארבעה נרצח או נחטף.

בין הנעדרים היו כרמלה דן, בת 80, ונכדתה נויה, בת 12. רק כעבור שבועות התברר שנרצחו.

הכוחות הראשונים הגיעו לקיבוץ אחרי שהמחבלים האחרונים כבר עזבו.

זה קרה בעשרות מקומות באותו בוקר: בבארי, בכפר עזה, בנחל עוז, בשדרות, באופקים, בכיסופים, בניר יצחק. אלפי מחבלים פרצו את הגדר בעשרות מקומות, בים, ביבשה ובאוויר, ואחריהם נהרו גם המוני עזתים. כ־1,200 בני אדם נרצחו ביום אחד – היום הקטלני ביותר ליהודים מאז השואה. 251 נחטפו לעזה, מתינוקות ועד קשישים.

אחר הצהריים · מוצב נחל עוז

נטלי ישבה בפינה של מבנה הרוס, מאחורי שולחן הפוך, הרובה על הברכיים. הפנים שלה שחורות מעשן, המדים מוכתמים בדם שלא היה שלה.

"אני עדיין כאן," לחשה. רק כדי לשמוע קול.

היא שמעה צעדים בחוץ. קולות. מישהו צעק בערבית, ומישהו צחק. היא נשכה את השפה עד שהרגישה טעם של דם, ולחצה את הרובה לחזה. היא דמיינה ידיים שמושכות אותה החוצה, מצלמה, דרך עפר לכיוון הגדר. היא לא תלך איתם. את זה היא ידעה.

והיא חשבה על רוני. על השיר שרוני שרה לה בלילות. על הדלת האחורית, ועל זה שרוני לא יצאה ממנה.

ואז, בלי סיבה, על מאיה. החברה מאינסטגרם, שגרה בנירים, צמוד לגדר, ושבגיל שש־עשרה סיפרה לה על אזעקות כמו שמספרים על מזג אוויר. נירים הייתה רחוקה יותר דרומה, על אותה גדר. נטלי לא העזה להדליק את המסך כדי לכתוב לה. רק שלושה ימים אחר כך, ממלון בים המלח, תגיע ממנה הודעה של שתי מילים: "אני כאן."

הצעדים התרחקו. היא נשארה בחושך, מחכה, ויודעת שהיום הזה שינה הכול.

לפני הערב שמעה עברית. "יש פה מישהו? צה"ל! יש פה מישהו?" בהתחלה היא לא הצליחה לענות. הקול לא יצא. ואז יצא.

ערב · אתונה

אלכס קפא על הספה בדירה הקטנה. הטלוויזיה צרחה דיווחים שנשמעו כמו פסקול של סוף העולם. עשן שחור. בתים שרופים. קריין חנוק מדווח על קיבוץ אחרי קיבוץ.

ואז, בקבוצה של חברים מהיציע, עלתה תמונה: תקליט של אביתר בנאי, מחורר קליעים, מונח על רצפה בין זכוכיות. אף אחד לא ידע מאיפה בדיוק. זה לא היה עוד חפץ זרוק. זה היה סימן.

מולו עלה עומר חרמש, החבר מהיציע האדום, הילד של כפר עזה. זה שהשמיע אביתר בנאי בכל נסיעה למשחק חוץ, ששר איתו עד שהקול נשבר, ושאמר תמיד, בלילות אינסופיים: "אלכס, המוזיקה תשמור עלינו." על כפר עזה הקריין לא הצליח לסיים משפט. התקליט נראה פתאום כמו מצבה אילמת.

הידיים שלו רעדו כשחייג. אין מענה. רק שקט. והשקט היה נורא מכל ירי.

ואז נוני. ירון "נוני" שי, עוד אחד מהיציע, עם החיוך והצעיף והמשפט שחזר על עצמו אחרי כל הפסד: "אם זה לא כואב, זה לא הפועל." נוני שירת בכרם שלום, והדיווחים משם דיברו על קרבות. אלכס כתב לו. ההודעה לא נקראה.

ואז המכה הכי קשה מכולן: נטלי. הקשר איתה נותק מהבוקר. המוצב שלה, נחל עוז, הופיע בכל רשימה של מקומות שנפלו. הוא ראה אותה בעיני רוחו, מסתתרת, שומעת צעדים, והעיניים שלה ננעצות בו מבעד למסך, כאילו שואלות איפה הוא.

אלכס קרס על הברכיים. הדמעות בערו כמו זפת. צעקה פרצה ממנו, נקרעת מהחזה:

"עומר! נוני! נטלי! תחיו! תחיו!"

אמילי חיבקה אותו מאחור ולא אמרה כלום. החדר הקטן באתונה התמלא בהד של ייאוש. ואי־הידיעה הייתה גרועה מכל דבר אחר.

באותו לילה, לאט־לאט, הדברים התחילו להתבהר.

קרוב לחצות הטלפון רטט. אירינה. בהתחלה הוא לא הבין מה היא אומרת, כי היא בכתה וצחקה באותה נשימה, ברוסית ובעברית.

"היא חיה, אלכס. היא חיה. היא התקשרה מטלפון של מישהו. שלוש מילים: 'אמא, אני חיה.'"

אלכס החליק לאורך הקיר עד הרצפה. בפעם הראשונה מהבוקר הוא נשם עד הסוף.

רק אחר כך, בין עשרות ההודעות שלא קרא, ראה הודעה אחת שחיכתה לו מהצהריים. מהראן.

"I'm sorry. We are not them."

הוא קרא אותה שלוש פעמים. האצבעות ריחפו מעל המקלדת. מה עונים לזה, ביום כזה? הוא לא ידע. הוא לא ענה.

לפני הבוקר הזמין כרטיס לטיסה הראשונה שמצא לישראל. בדצמבר הוא לא הזמין. הפעם הוא לא חשב פעמיים. אמילי ישבה על קצה המיטה וראתה אותו אורז את התיק הצבאי הישן. היא לא שאלה.

מה קרה לעומר ולנוני הוא עוד לא ידע. את זה יביאו הימים הבאים.