על קו התהום

ינואר 2024 · גבול הרצועה

השמיים מעל ישראל לא ידעו מנוחה מאז אותו יום באוקטובר.

נוני כבר היה מתחת לאדמה. גם עומר, אבל בקבר זמני, רחוק מהבית: בכפר עזה עוד היה מסוכן מדי, ולא היו אישורים לקבור שם. יש את החיים של לפני השבעה באוקטובר, ויש את החיים של אחרי. באמצע אין כלום.

אלכס עלה על אחת הטיסות הראשונות מאתונה, יום אחרי הטבח, עם עוד מאות ישראלים שעזבו הכול באמצע החיים ונסעו להתייצב. בתיק הצבאי הישן היו נעליים, מטען ושתי חולצות. הצעיף האדום נשאר על הקיר בדירה. "את הפועל לא לוקחים למלחמה," אמר, כשראה את אמילי מסתכלת עליו. היא לא שאלה. היא רק לא הבינה למה הקול שלו נשבר דווקא על זה.

הוא כבר לא היה חייל, אבל המילואים של גולני לא שאלו. בסוף אוקטובר נכנסה הפלוגה שלו לרצועה, והוא לא יצא ממנה, לא באמת, כבר שלושה חודשים.

עכשיו, כשינואר פתח את שעריו הקרים, הוא עמד במקלחת של הבסיס, והמים הרותחים זרמו על הגוף הכואב ולא הצליחו לשטוף את מה שראה מתחת לעפעפיים. עוד לילה בלי שינה. עוד לילה שבו הצלקות מהשירות הסדיר התערבבו בדברים החדשים. הידיים שלו רעדו על הסבון. כל טריקת דלת, כל צעקה, החזירו אותו למקום הכי חשוך שיש.

הליגה חזרה בסוף נובמבר, ליציעים ריקים. אלכס לא ראה אף משחק. בפעם הראשונה מאז שהיה ילד, הוא לא ידע מה התוצאה של הפועל, וזה לא הפריע לו. זה מה שהפחיד אותו.

אבל הוא לא יכול היה להתמוטט. נטלי הייתה צריכה אותו. נטלי ששרדה את מה שאי אפשר לשרוד.

בחוץ, המדינה התגייסה כולה. ערמות של תרומות הגיעו לבסיסים: גרביים, סיגריות, פשטידות בתבניות כסף עם פתקים של ילדים. המפונים מהצפון ומהעוטף ישנו במלונות בים המלח ובאילת, ותל אביב פתחה להם את הבתים. מנהיגי העולם, שהיו מזועזעים מהטבח, עוד נתנו לישראל להכות בכל הכוח. אבל המספרים מעזה עלו כל יום, וכל יום נשמעו בעולם יותר קולות ששאלו עד מתי.

ינואר 2024 · תל אביב

נטלי התעוררה בזיעה קרה. שוב אותו חלום. שוב העשן. שוב הקול של רוני, שהמשיך לדווח לתוך המיקרופון.

היא הורידה את הרגליים מהמיטה, והפרקט הקר עקץ בכפות. החדר הסתובב לרגע, תופעת לוואי של הכדורים החדשים. היא הלכה לחלון והסתכלה על תל אביב שמתעוררת. אנשים הולכים לעבודה, קונים קפה, ממהרים לאוטובוס. כאילו מותר.

את הסטודיו הזה, חדר וחצי בקומה שלישית בלי מעלית, היא שכרה בדצמבר. אצל אמא היא לא יכלה לצעוק. פה יכלה. לפעמים צעקה, באמצע הלילה, לתוך הכרית.

ביום שישי הראשון של ינואר דפק בדלת ויטלי. מאז שעזב את הבית, במרץ 2022, היא כמעט לא דיברה איתו. הפעם פתחה. הוא הביא סיר מרק ושקית מנדרינות, ישב על הכיסא היחיד בחדר ולא אמר מילה על פוטין, על המלחמה, על כלום. כשהלך, אמר בדלת: "נטשה." כבר ארבע שנים אף אחד לא קרא לה ככה. היא לא תיקנה אותו.

מאיה, מנירים, שהקיבוץ שלה עוד היה מפונה, שלחה לה לב כל בוקר. נטלי לא ענתה, וגם לא השתיקה אותה.

איך היא אמורה להיות רגילה אחרי מה שקרה? איך היא אמורה לראות ערבי ברחוב ולא לרעוד? איך היא אמורה לא לשנוא?

ינואר 2024 · העיר עזה

מהראן התעורר לקול ההפצצות. שוב. תמיד.

הם כבר לא גרו בשאטי. בנובמבר פגע פגז בבניין שלהם במחנה, והדירה של שלושת החדרים, עם הקומה החשוכה והשולחן שעליו אחמד לימד, נהייתה חור באוויר. הם יצאו עם מה שהספיקו לקחת בידיים, ועברו לבית של הדוד חאלד, בעומק העיר. במאי 2021 חאלד ובנותיו ברחו אליהם. עכשיו הגלגל התהפך.

הקיר הדרומי של הבית נסדק אתמול, ועכשיו כל מטוס שעבר מעל איים להפיל את הגג על הבנות שישנו על הרצפה. שתי משפחות בבית אחד, תשע נפשות בשלושה חדרים. סמא כבר לא הייתה קטנה, אבל עדיין נרדמה עם הדובון. חיבא קראה לאור נר את אותו ספר, בפעם השלישית.

רוב השכונה ירדה דרומה כבר באוקטובר, כשישראל הורתה לתושבי צפון הרצועה להתפנות. אחמד סירב. "מפה לא יוצאים פעמיים," אמר, והתכוון לסבא שלו, שיצא מיפו ב־1948 ולא חזר. יפו. מהראן ראה אותה רק בתמונות, אבל ידע שגם שם הים באותו צבע.

פאטמה עוד עבדה באל־שיפא, בין מסדרונות שהפכו למחנה פליטים. היא חזרה בלילות שקטה מדי, והידיים שלה הריחו מחיטוי ומעשן.

הרעב נגס בבטן, ובכל זאת מהראן לא הצליח לאכול. ג'נא ורים חילקו ביניהן פיתה אחת ליום, וצחקו כדי שהוא לא ידאג. והוא חשב על החטופים, שנמצאים איפשהו כאן, מתחת לאותה אדמה, רעבים גם הם. איך אוכלים כשהמוות מרחף מעל הראש של כולם?

Math Gaza שתק מאז אוקטובר. הסרטון האחרון, תרגיל במשוואה ריבועית, עלה בערב של ה־6 באוקטובר, והתגובות מתחתיו נשארו בלי תשובה. לא היה חשמל, לא הייתה רשת, ולא היו לו פנים לצלם. אבל השיעורים המשיכו להגיע אליו בלילות, מעצמם. אחמד ראה אותו כותב נוסחאות על קרטון של ארגז סיוע, והוציא מהתיק הישן שלו מחברת עם כריכה דהויה.

"תכתוב מהסוף," אמר. "ההתחלה שלי."

מהראן לא שאל מה יש בהתחלה. הוא הפך את המחברת והתחיל מהעמוד האחרון.

פברואר 2024 · בתוך הרצועה

הלחימה נמשכה חודשים, והסוף לא נראה. סבבי משא ומתן נשרפו אחד אחרי השני, כמו התקווה. מעל מאה חטופים עוד היו בעזה.

אלכס יצא למשימות לילה, והלב דפק כל כך חזק שהיה בטוח שכולם שומעים. בכל פעם שעבר ליד בניין הרוס, הוא חשב על מהראן. על ההודעה האחרונה שלו, "I'm sorry. We are not them", שחיכתה בטלפון מאז אוקטובר בלי תשובה, כי אלכס עדיין לא ידע מה עונים לזה. ועל כל מי שמסתתר בתוך ההריסות האלה עם הכאב שלו. בכל צעקה הוא שמע את נטלי. הוא נקרע בין החובה לאנושיות, בין הצדק לרחמים, בין יצר הנקמה לחמלה.

ולילה אחד, בלי לחשוב יותר מדי, הוא ריסס על קיר שרוף את הסמל של האולטראס של הפועל. אדום על אפור. את הצעיף הוא השאיר באתונה. את הסמל הביא בידיים.

רק כשהתרחק הבין מה עשה. הוא, שתמיד אמר שהפועל זה שמאל, זה אחווה, זה מה שמתנגד למלחמות האלה – הוא סימן טריטוריה בעזה. אבל אחותו הקטנה ניצלה בנס, וחברים טובים לא חזרו מאותו יום. הכאב גבר על האמונה.

ואולי האמונה עצמה כבר נשברה: האמונה שערבים ויהודים יכולים לחיות זה ליד זה, בשתי מדינות, כשכנים. היא נעלמה לו, ובמקומה נשאר משבר זהות שהלך והתקשה.

מרץ 2024 · בודפשט, דרך הטלפון

כשהפלוגה יצאה להתרעננות בשטח ישראל, הוא התקשר לאמילי מיד.

היא חזרה לבודפשט בנובמבר, לאמא שלה, כי לבד באתונה היא לא הצליחה לנשום. הדקות הראשונות של השיחה היו מלאות רגש. היא בכתה, הוא צחק צחוק עייף, והיה רגע שבו נדמה היה ששום דבר לא השתנה.

אבל ברקע אצלה דיברה הטלוויזיה ההונגרית. על המסך – עיר של אפר. בניינים שהפכו לשכבות של בטון. ילדים מכוסים אבק, בעיניים שמחפשות מישהו. והמספרים: יותר משלושים אלף הרוגים, לפי משרד הבריאות בעזה שבשליטת חמאס, שלא מבחין בין לוחמים לאזרחים. ישראל אמרה שאלפים מהם מחבלים. העולם כבר הפסיק להקשיב לפרטים.

והגבר שהיא אוהבת היה שם, חלק מזה. היא התנגדה למלחמה הזאת בכל הלב, והיא אהבה אותו בכל הלב, ושני הדברים לא נכנסו יחד בגוף אחד.

כשהגל הראשון של הדאגה עבר, השיחה התקררה. משפטים קצרים. שתיקות. "אני צריך ללכת," אמר בסוף. "גם אני," ענתה. ואף אחד מהם לא הלך לשום מקום.

1 באפריל 2024 · העיר עזה

ב־18 במרץ נכנס צה"ל שוב לאל־שיפא. ישראל אמרה שפעילי חמאס התארגנו מחדש בתוך בית החולים, ושמאות נעצרו. שבועיים אחר כך, כשהכוחות יצאו, ארגון הבריאות העולמי תיאר את המקום כ"קליפה ריקה".

פאטמה עמדה מול השער ולא נכנסה. עשרים שנה היא עבדה שם.

"מעכשיו אני עובדת איפה שיש אנשים," אמרה כשחזרה הביתה, והניחה על השולחן תיק עזרה ראשונה. "בית ספר, אוהל, מטבח. זה לא משנה."

מהראן הסתכל עליה, ובפעם הראשונה ראה שהיא זקנה.

13–14 באפריל 2024 · הלילה של איראן

אפריל הגיע כמו חיה פצועה.

במוצאי שבת, ה־13 באפריל, שיגרה איראן לראשונה מתקפה ישירה מאדמתה על ישראל: יותר משלוש מאות כלי טיס – רחפני נפץ, טילי שיוט וטילים בליסטיים – כנקמה על חיסול בכירים במשמרות המהפכה בדמשק, בתחילת החודש. הרחפנים טסו שעות, והעולם צפה בהם מתקרבים על מפות בשידור חי.

אלכס כבר היה עמוק במקלט הבטון של הבסיס כשהאזעקות התחילו. העיניים שלו היו נעוצות בתקרה שרעדה בקצב של דופק מואץ.

"זה לא אמיתי," לחש לתוך האוויר העבה. "זה לא יכול להיות אמיתי."

מסביב ישבו חיילים צפופים, מריחים זיעה ובטון. מישהו הקריא מהטלפון: חץ, שרביט קסמים, כיפת ברזל, מטוסים אמריקאים, בריטים, צרפתים, ירדנים. אף אחד לא ידע איך זה ייגמר.

זה נגמר מהר יותר משחשבו. רוב הטילים והרחפנים יורטו עוד לפני שהגיעו. בבוקר דיברו על תשעים ותשעה אחוזי יירוט, על פגיעה קלה בבסיס נבטים, ועל ילדה בדואית בת שבע שנפצעה קשה מרסיס. ההיסטוריה כתבה את עצמה בקווים של אש על הרקיע, ואז כיבתה את האור והלכה לישון.

אותו לילה · תל אביב

נטלי הלכה ברגל הביתה מהדירה של אירינה כשהטלפון התחיל לצפצף: התרעות של פיקוד העורף, מפות, חצים. הרחובות התרוקנו בבת אחת. הרחוב שלה היה שקט, אבל היא ירדה למקלט הציבורי בכל זאת. הגוף כבר לא שאל אותה.

במקלט מישהו הגביר שידור חי מירושלים. הצליל הזה, הצווחה הארוכה של האזעקה, יצא מטלפון של אדם זר וזרק אותה אחורה, לחמ"ל, לעשן. הלב שלה כמעט עצר. היא התכרבלה בפינה כמו ילדה, הידיים לחוצות על האוזניים. זה לא עזר. הצליל עבר דרך העצמות. הטראומה חיה בגוף כמו חיה, והיא לא צריכה אוזניים כדי לשמוע.

זה כבר קרה פעם, שבוע קודם. הם חזרו כולם יחד מהפגנה של משפחות החטופים בקפלן, האוויר היה מלא עשן של צמיגים, ודווקא ביניהם הייתה קלילות, כמעט שחרור. ליד קיוסק קטן צחק נער בן חמש־עשרה בערך, צחוק רם מדי, הערה טיפשית על הבגדים של מישהו.

ונטלי כבר הייתה מולו. העיניים בוערות, הידיים רועדות, צועקת כאילו מישהו חצה קו שאין ממנו חזרה. הנער לא הבין מה פגע בה. רק כשהחברים תפסו אותה מאחור וגררו אותה משם, היא נרגעה. וגם אז, העיניים שלה המשיכו לחפש איום שלא היה שם.

הם המשיכו ללכת, והשקט ביניהם היה סמיך. זאת כבר לא הייתה "נטלי הקשוחה" שהכירו. זה היה כוח פראי שפרץ ממנה בלי אזהרה.

אותו לילה · העיר עזה

מהראן ישב עם כל הבית בחדר הצפוף, מול טלוויזיה קטנה שעבדה על גנרטור מזמזם. בשידור של אל־ג'זירה נראו פסים של אש בשמיים מעל ירושלים, יירוטים מעל כיפת הסלע.

"עכשיו זה מתחיל באמת," אמרה אשתו של חאלד. "עכשיו זאת מלחמת עולם."

על אותו מסך הוא ראה פעם את הפועל תל אביב, בימים שבהם העולם עוד היה שלם. עכשיו, במקום הירוק של הדשא והאדום של היציע, היו רק אש ופלדה. אין שערים. יש הרוגים.

לפנות בוקר · שלושה מקומות

כשהלילה ירד על העולם השבור, שלושתם היו ערים. אלכס בבסיס, בין קירות שמייבשים את הנשימה. נטלי בסטודיו הקטן בתל אביב, שבו הזיכרונות תלויים על הקירות כמו תמונות דהויות. מהראן בבית הצפוף של חאלד, שבו ההווה והעתיד התמזגו לסיוט אחד.

אלכס הרים את הטלפון והתקשר לאמילי. מה הוא יכול להגיד לה? איך מסבירים שהשמיים נפלו? הוא שמע את הקול הרחוק והחם שלה, והמילים נתקעו לו בגרון. השתיקה שלו אמרה יותר מאלף מילים.

ואמילי, שהכירה אותו כל כך טוב, הרגישה לראשונה שהיא מאבדת אותו. לא למוות. למשהו גרוע יותר: לטראומה שאוכלת אותו מבפנים.

היא הבינה, באותו רגע, שזה נגמר ביניהם. לא כי היא לא אוהבת אותו. כי לפעמים אהבה לא מספיקה כשהעולם מתפרק. היא בחרה לבלוע את זה ולא להגיד כלום. לא להוסיף עוד משקל על כתפיים שכבר נשברו.

ונטלי פתחה, לראשונה, את השקית הקטנה עם הקנאביס הרפואי שקיבלה במרשם. היא התנגדה לזה חודשים. לא רצתה להיות תלויה, לא רצתה להודות שהכאב גדול ממנה. עכשיו לא הייתה לה ברירה.

היא הדליקה. העשן הלבנבן התפתל באוויר, נכנס לריאות חם ומתקתק, והעולם נעשה לאט רך יותר. הקצוות פחות חדים. הכאב התרחק לרחש.

לרגע אחד, רק לרגע, היא לא ראתה אותם. לרגע היה אי קטן של שקט באמצע הסערה.