רובים ותלתלים

14 ביולי 2024 · בסיס בדרום

יולי כמעט הפיל את העולם.

בשעה אחת בלילה לפי שעון ישראל, בעצרת בחירות בבאטלר, פנסילבניה, ירה צעיר בן עשרים מגג סמוך לעבר דונלד טראמפ. הכדור פגע בקצה האוזן. התמונה של טראמפ עם דם על הלחי, האגרוף מורם לשמיים והדגל מאחוריו, הפכה לאייקון תוך דקות. סמל של גבורה לחלק. תיאטרון לאחרים.

אלכס ישב בחדר המבצעים של הגדוד, שהריח קפה קר וחשמל. על המסכים רצו הסרטונים שוב ושוב, בהילוך איטי, עם חיצים אדומים ופרשנים שהתנגשו זה בזה.

"זה לא נראה אמיתי," אמר לדוד, שישב ליד המחשב השכן. "בוא נהיה כנים. כדור פוגע בדיוק בקצה האוזן? מה הסיכוי? אחד למיליון?"

דוד הסתכל עליו בעיניים עייפות. "אחי, נהרג שם בן אדם. כבאי מתנדב, אבא לשתי בנות. הוא כיסה אותן עם הגוף שלו."

אלכס שתק. הוא ידע שדוד צודק. אבל משהו בו רצה שזה יהיה מבוים, כי אז לפחות היה מישהו ששולט במשהו.

והקרע נפתח בו שוב, כמו פצע ישן. כי אם טראמפ ייבחר, זה טוב לישראל – כולם אמרו את זה. האיש שהעביר את השגרירות לירושלים, שהכיר בריבונות בגולן, שחתם על הסכמי אברהם. בשביל ישראל, טראמפ זה ביטחון. בשביל אלכס, טראמפ היה הגרסה הכי גרועה של אמריקה. ושני הדברים היו נכונים באותו זמן, וזה מה שהיה בלתי נסבל.

הוא הוציא את הטלפון. "את בסדר? שמעת על טראמפ? חושב עלייך," כתב לנטלי.

14 ביולי 2024 · תל אביב

ההודעה הגיעה לדירה שהפכה לבונקר. נטלי קראה אותה פעמיים ולא ענתה. לא כי לא רצתה. כי לא ידעה איך.

היא חזרה לשירות פעיל לפני שבועיים. אישור רפואי, חותמות, ותפקיד בחדר בלי חלונות, שבו מנתחים מידע ומחפשים דפוסים לפני שהם הופכים לאסון. החדר הריח חומרי ניקוי חזקים שלא הצליחו להסתיר את הריח של הפחד.

"המטרה היא לזהות איומים לפני שהם מתממשים," הסביר לה אורי, הממונה החדש, ביום הראשון. עיניים חדות מאחורי משקפיים עבים, קול של נייר זכוכית. דפוסים. כאילו הטרור הוא מתמטיקה. כאילו אפשר לחשב את הכאב מראש.

מעל המחשב שלה היה תלוי פוסטר: פנים של צעיר בן עשרים ואחת, שנחטף מהמסיבה ליד רעים. "תחזירו אותו הביתה". כל בוקר היא ראתה את החיוך שלו, שקפא באמצע, והרגישה את הזעם גדל בה כמו גידול.

כשראתה את התמונה של טראמפ, המחשבה הראשונה שעברה לה בראש לא הייתה "איזו זוועה". היא הייתה: "למה הוא לא מת?" לא בגלל טראמפ. בגלל שהיא כבר רצתה שמישהו ימות, כל הזמן, ולא היה משנה מי. המחשבה הזאת הפחידה אותה יותר מכל התמונות שראתה במשרד.

היום היה יום ההולדת העשרים ואחד שלה. אף אחד לא זכר. לא אירינה ולא ויטלי, כל אחד מהם מול החדשות מאמריקה, בדירה אחרת. לא החברות מהשירות, שהפסיקו להתקשר. אפילו לא אלכס, שכתב לה על טראמפ.

היא ישבה עם קפה קר שטעמו כמו אבק, והרגישה זקנה מכל אישה שפגשה בחייה. עשרים ואחת. גיל שבו העולם אמור להיפתח כמו פרח. איך חוגגים בעולם שמתפרק?

בלילה, סוף־סוף, כתבה לו: "יום הולדת עצוב."

אלכס ראה את ההודעה מאוחר, במיטה הצרה של הבסיס, והקיבה שלו התהפכה. איך שכח? התאריך שהיה פעם הכי חשוב בעולם. הוא רצה להתקשר. הוא ידע שהיא לא תענה. המרחק ביניהם כבר לא נמדד בקילומטרים.

יולי 2024 · העיר עזה

מהראן שמע את הידיעה ברדיו קטן, על סוללות גוססות. הקול של הקריין הגיע דרך רעשים: "…ירי בעצרת של דונלד טראמפ… נפצע באוזן… מצבו יציב…" המילים התערבבו ברוח שנכנסה מהחלון השבור, ובקולות של ילדים ששיחקו בין ההריסות.

הוא הניח את הרדיו על השולחן הרעוע ונשען על הקיר המחורר מרסיסים. לא הייתה בו שמחה. משהו מסובך יותר. אולי, חשב, כשהאלימות מגיעה גם לאמריקה, כולם יעצרו לרגע ויבינו כמה שבירים החיים של כולם.

בערב הגיע עזאם. חבר מהאוניברסיטה, שהאוניברסיטה שלו כבר לא הייתה קיימת. הוא ישב על הכיסא השבור, בעיניים שבהן רקד משהו שיכול היה להיות תקווה או ייאוש.

"טראמפ תמך בישראל," אמר. "אולי עכשיו יבואו פוליטיקאים שיבינו גם אותנו."

מהראן הביט על הרחוב הריק. בוקר בצבעים של אפור וחום, ערב בכתום ואדום, ובאמצע משהו שקשה להגדיר.

"אתה יודע מה הכי קשה?" שאל, והקול שלו נשמע כמו קול של זקן, למרות שהיה בן עשרים. "לא הפצצות. לא הרעב. זה שכל בוקר אני מתעורר וחושב שלבלומפילד אני כבר לא אגיע."

עזאם חייך. גם הוא אהב כדורגל. ברצלונה, לא הפועל, אבל עדיין.

"זה משוגע," המשיך מהראן. "ילדים פה רעבים, בתים נהרסים כל יום, ואני חושב על משחק. אולי הראש שלי נשבר."

"אולי זה מה שמחזיק אותך," ענה עזאם. "אולי כשמפסיקים לחלום על כדורגל, מתחילים למות באמת."

ואז, כמו כל ערב בערך באותה שעה, נשמע הזמזום. הרחפנים. הקול הנמוך שמתרחק ומתקרב, הקול שאומר שמישהו במקום אחר מחליט עכשיו מי יחיה. הם השתתקו.

הפיצוצים התחילו בצד השני של העיר. רחוק מספיק כדי לא לפחד. קרוב מספיק כדי להרגיש את הקירות רועדים.

מהראן עצם עיניים ותהה מה אלכס חושב עכשיו. אם הוא עוד חולם על שלום. אם אפשר לאהוב את אותה קבוצה ולהיות אויבים.

"אולי גם הוא מפחד עכשיו," לחש, כשעזאם הלך.

במחברת הישנה של אבא שלו, מהעמודים האחרונים, כמו שאחמד ביקש, בין שני שיעורים שלא יצולמו אף פעם, כתב: "יולי 2024. היום הבנתי שכולנו אותו דבר. כולנו מפחדים, כולנו כועסים, כולנו לא יודעים איך להמשיך. אולי זה מה שזה להיות בן אדם בזמן הזה."

1 בספטמבר 2024 · תל אביב

בבוקר יום ראשון הודיע צה"ל שבמנהרה ברפיח נמצאו גופותיהם של שישה חטופים, שנרצחו זמן קצר לפני שהכוחות הגיעו אליהם. אחד מהם היה הירש גולדברג־פולין, הבחור מהמיגונית ברעים, שזרק רימונים החוצה עד שאיבד את היד.

נטלי ראתה את השם, וסגרה את המחשב.

באותו לילה יצאו מאות אלפים לרחובות. איילון נחסם. ההסתדרות הכריזה על שביתה. אירינה עמדה בקפלן עם שלט בכתב יד, ונטלי, לראשונה מזה חודשים, הלכה איתה. היא לא צעקה. היא רק עמדה ליד אמא שלה, והחזיקה לה את היד.

ספטמבר–אוקטובר 2024 · הצפון, איראן, רפיח

הסתיו הגיע בבת אחת.

ב־17 בספטמבר התפוצצו בלבנון אלפי ביפרים של חיזבאללה, ולמחרת מכשירי קשר. ב־27 בספטמבר חוסל חסן נסראללה בבונקר מתחת לדאחייה. ב־1 באוקטובר נכנסו כוחות צה"ל לדרום לבנון, ובאותו ערב שיגרה איראן כמאתיים טילים בליסטיים על ישראל. מיליונים ירדו למקלטים. שבר טיל הרג אדם אחד, פלסטיני, ביריחו.

ב־7 באוקטובר מלאה שנה.

נטלי התעוררה בשש עשרים ותשע, בלי שעון מעורר. הגוף זכר לבד. היא לא נסעה לטקס ולא פתחה טלוויזיה. היא הדליקה נר נשמה על אדן החלון, ושרה בשקט, בקול שלא שמעה מעצמה שנה, את השיר שרוני שרה לה בלילות. היא לא זכרה את כל המילים. רוני הייתה זוכרת.

וב־16 באוקטובר, בתל א־סולטאן שברפיח, נתקל כוח של צה"ל בשלושה מחבלים, בלי לדעת מי הם. אחד מהם נמלט לבניין הרוס. רחפן נכנס פנימה ומצא אותו יושב על כורסה מאובקת, פצוע, הפנים מכוסות בכאפייה. הוא זרק מקל על הרחפן. אחר כך הבניין הופגז.

רק למחרת התברר: יחיא סינוואר. האיש שתכנן את השבעה באוקטובר.

בעזה, החדשות בערו. התמונה מהרחפן חזרה שוב ושוב – בניין מפויח, כורסה, יד שזורקת מקל. ברחובות של העיר עזה ישבו גברים ליד חנויות סגורות ולחשו. חלק ראו בזה מוות של גיבור. חלק קיללו בשקט את האיש שהביא עליהם את כל זה. רובם פשוט שאלו אם עכשיו זה ייגמר.

זה לא נגמר.

מהראן הרגיש לראשונה שהחיים שלו קשורים בחוט ישיר להחלטות שמתקבלות הרחק ממנו, בצללים. והוא חשב על מה שאמר לו פעם הישאם, על הגג, עם הרדיו: "אתה באמת חושב שתוכל לעזוב יום אחד?"

עד מאי, מי שהיה לו כסף שילם לחברה מצרית אלפי דולרים לאדם ויצא דרך מעבר רפיח. מאז שצה"ל השתלט על המעבר, הוא היה סגור. לא הייתה דרך החוצה. גם לא לפליט. במיוחד לא לפליט.

סוף אוקטובר 2024 · יפו

אלכס קיבל הודעה שהוא משוחרר מהמילואים. כמעט שנה במדים. הגדוד עבר צפונה, ואותו שלחו הביתה.

הבית, עכשיו, היה הדירה ביפו. החבר מהיציע שהחזיק בה את החוזה מאז 2021 יצא ממנה בדיוק החודש, והשאיר לו מקרר ריק, מפתח אצל השכנה ופתק: "תשמור עליה. היא שלך יותר משלי."

הוא אמור היה לשמוח. במקום זה הרגיש חלל עצום. מה יעשה עכשיו? איך יחיה עם מה שראה? איך יחזור ליוון ויעמיד פנים שהכול בסדר?

ההודעה הגיעה באמצע הלילה. המסך הבהב באור כחול בחדר החשוך.

"שמעתי שהשתחררת. אתה בסדר?" – נטע.

הוא בהה בה כמה שניות. האצבעות רעדו, לא מהתרגשות. מעייפות. "אני חי. זה מספיק בינתיים."

היא ענתה כמעט מיד. "אפשר לראות אותך מחר?"

הוא חייך במרירות. נטע לא השתנתה ולא תשתנה. ישירה, חותכת. חלק ממנו רצה למחוק. חלק אחר, ישן וכמעט שכוח – החלק שיהיה שלה תמיד – לחץ "כן".

למחרת בערב היא הופיעה. הדירה ביפו נראתה עייפה בדיוק כמוהו: תריסים חצי שבורים, בקבוק ערק פתוח על השולחן, אבק ובגדים זרוקים. היא נכנסה בלי לשאול, כאילו השנים שעברו לא באמת קרו, וחיבקה אותו. חיבוק קצר מדי. הריח של השיער שלה, התלתלים שלא הסכימו להיאסף, החזיר אותו לרגעים שהוא שכח בכוונה.

הם התיישבו. היא עם תה ירוק, הוא עם ערק נקי. היא הסתכלה עליו כמו שמנסים לזהות אם האיש מולך הוא אותו אחד, או מישהו חדש שנולד מהחודשים האלה.

הוא סיפר כמעט בלי רגש. על הלילות בעזה. על מראות שלא יוצאים מהראש. על הכעס שבער בו בהתחלה, הרצון לנקום, ואיך הוא נשרף עד הסוף והשאיר רק חלל.

נטע הקשיבה וגלגלה סיגריות, העיניים מלאות חמלה. היא זיהתה את השבר, והשבר הזה עבר גם אליה.

אחרי שעה של מילים שנפלו ביניהם כמו רימונים, היא רכנה קדימה. "אלכס, אתה לא יכול להיעלם עכשיו. לא אחרי מה שראית. יש מחאות, אנשים בכל מוצאי שבת ברחוב, בשביל החטופים, בשביל שזה ייגמר. זה הזמן שלך להיות שם. תמצא את האנרגיה בלהביא קצת צדק לעולם."

הוא הרים אליה עיניים עייפות. "צדק? אני לא מאמין בזה יותר. לא בנקמה, לא בצדק, לא במחאות. פעם זה הרגיש כמו להחזיק את הראש מעל המים. עכשיו זאת טביעה איטית. אני רוצה לחזור ליוון. לנשום."

היא משכה את השיער לאחור, תנועה מוכרת מדי, ומשהו בלב שלו רעד.

"אתה חושב שבריחה תציל אותך? שם תהיה תייר בחיים של עצמך. פה אתה לפחות יכול להילחם. לא בשדה הקרב. ברחוב."

"עוד מלחמות," לחש. "אני רוצה חירות. לא דגל, לא מנהיג, לא צעקות. רק אני. בפעם הראשונה בחיים, על הזין שלי כל המדינה הזאת."

היא הסתכלה עליו בשתיקה ארוכה. המתח ביניהם היה מוחשי, כמו פעם. הייתה ביניהם אהבה, כנראה קיצונית מדי, כזאת שהזיקה לשניהם. אבל היה בה גם משהו שקשה למצוא במקומות נורמליים. עכשיו הכול היה עטוף בכאב, באכזבה, בעולם שנשבר ביניהם ובחוץ.

נטע קמה, עברה מאחורי הספה, והניחה יד על הכתף שלו. מגע עדין, כמעט מתבייש, מלא רצון חבוי.

"אני לא רוצה שתברח," אמרה בשקט. "לא ממני. לא מפה."

אלכס עצם עיניים. הוא לא הזיז את היד שלה, וגם לא החזיר מגע. בפנים בער הכול: געגוע ישן, רצון לגעת, ורצון גדול יותר לברוח.

החדר התמלא בשתיקה עבה. שניים, זה מול זו, עם עבר שמסרב למות, עתיד שלא בטוח שיבוא, והווה שהתייאש מזמן.