באנו חושך לגרש

6 בנובמבר 2024 · אתונה

נובמבר הביא בחירות ששינו את אמריקה ואת העולם. טראמפ חזר לבית הלבן, כמו נחש שהחליף עור, וכל מה שהיה ידוע הפך ללא ודאי.

אלכס כבר היה ביוון. ארבעה ימים אחרי הערב עם נטע הוא עלה על טיסה לאתונה, עם תרמיל אחד, בלי להגיד שלום לאף אחד חוץ מאירינה. עכשיו, בבוקר, ב"אפולון" הריק, בין כיסאות הפוכים וארגזי קרח, הוא קרא את התוצאות בטלפון והבין שהמלחמה יכולה להימשך עוד שנים. או להיגמר מחר. הוא לא ידע מה מפחיד יותר.

אמילי באה מבודפשט באמצע החודש, לאסוף את המצלמות והפילמים שהשאירה בדירה. שלושה ימים. הם הלכו לאקרופוליס בגשם, אכלו סובלאקי על מדרגות במונסטיראקי, וצחקו פעמיים. אבל היא ראתה בעיניים שלו את הפחד, את הדברים שהוא לא יכול לספר. כשהוא ישן, הוא דיבר. בעברית. היא לא הבינה את המילים, והבינה הכול.

"אני אוהבת אותך," אמרה לו בבוקר האחרון, עם המזוודה ליד הדלת. "אבל אני לא יכולה להיות עם רוח רפאים."

הוא לא התווכח. הוא רק נשא לה את המזוודה במדרגות.

את הדירה שחלקו, שבכל פינה בה עוד עמד הריח החמוץ של הפילמים שלה, הוא עזב בסוף החודש. הוא מצא דירה קטנה וזולה יותר ברחוב אלכסנדראס, על קצה אקסרחיה: השכונה שבה שתה אחרי משמרות מאז 2022, בין קירות מרוססים ואנשים שלא שאלו שאלות.

באחד הערבים ההם, אחרי המשמרת, ישב על הבר עם סופי, בחורה מליון שבאה לעבוד ב"אפולון" לעונה ונשארה גם כשהתיירים הלכו. "אנשים עם ערכים הם עניים בבנק ועשירים בלב," אמר לה, ורוקן את הכוס. "ואני? נהייתי גם עני, וגם הערכים שלי נסדקו. אני כבר לא יודע במה להאמין."

סופי לא ענתה. היא מזגה לו עוד אחד, ומזגה גם לעצמה.

נובמבר 2024 · תל אביב

נטלי קיבלה תפקיד חדש. סודי יותר. אמרו לה רק שהיא תעבוד על "הצפון והמזרח", ושיש מעט אנשים שמכירים את החדר שבו תשב.

היא שמחה. סוף־סוף מטרה אמיתית, משהו שיכול להציל. היא לא חשבה על אלכס. לא חשבה על השלום שהוא רצה. בלילות, כשהקנאביס לא עזר, היא חשבה על רוני. ועל זה שמישהו צריך לשלם.

ב־27 בנובמבר נכנסה לתוקף הפסקת אש בלבנון. תושבי הצפון שמעו את זה בחדרים של מלונות בטבריה ובים המלח, ולא ידעו אם לחזור הביתה. בעזה לא הייתה הפסקת אש.

נובמבר 2024 · העיר עזה

מהראן קיבל הודעה קולית מאחיו של הישאם. עשר שניות. קול שבור, ואחר כך שקט.

הישאם נהרג בהפצצה בג'באליה, ליד בית הספר שבו המשפחה שלו מצאה מחסה.

עוד אחד. הם התחילו להיגמר, החברים. המשפחה. התקווה.

מהראן פתח את הגלריה בטלפון והסתכל על התמונה האחרונה שלהם: שניהם על הגג, ליד האנטנה שבנו ב־2021, מחזיקים את הרדיו הקטן כמו גביע. הוא זכר איך שיחקו כדורגל יחד ברחוב, עם כדור מודבק בסלוטייפ, ואיך הישאם תמיד צעק "גול!" גם כשהכדור עבר מעל המשקוף.

עכשיו הרחוב לא היה קיים. וגם הישאם לא.

לפי משרד הבריאות בעזה, עד סוף השנה נהרגו ברצועה יותר מארבעים וחמישה אלף בני אדם. המספר לא מבחין בין לוחמים לאזרחים. ישראל אמרה שכשבעה־עשר אלף מהם מחבלים. האו"ם אמר שכמעט כל תושבי הרצועה עקורים. מהראן לא קרא מספרים יותר. הוא ספר אנשים.

8 בדצמבר 2024 · שלושה מסכים

ואז, בלילה אחד של דצמבר, נפל אסד.

אחרי שלוש־עשרה שנים של מלחמת אזרחים, בתוך אחד־עשר ימים, המורדים יצאו מאידליב, כבשו את חלב, את חמה, את חומס, ונכנסו לדמשק כמעט בלי קרב. הנשיא ברח למוסקבה באמצע הלילה. בתי הכלא נפתחו. אנשים יצאו מצידנאיה, עיוורים מאור, אחרי שנים במרתפים.

מהראן ראה את התמונות וחשב: משטרים נופלים בלילה אחד. גם מצורים יכולים.

נטלי קיבלה תדרוך עוד באותו בוקר. כוחות צה"ל עלו אל החרמון הסורי ואל אזור החיץ. החשש היה שמישהו ינצל את הכאוס כדי להתקרב לגבול. היא התנדבה למשמרת כפולה, ואחר כך לעוד אחת. היא לא רצתה להיות בבית. לא רצתה לחשוב. רק לפעול.

אלכס ראה את זה מהבר באתונה, על מסך שבדרך כלל הקרין כדורגל. אסד, שנראה נצחי, נעלם בלילה אחד. כל מה שנראה יציב יכול להתמוטט כהרף עין, חשב. גם הוא.

25 בדצמבר 2024 · ליל הנר הראשון

זה קרה בלילה הראשון של חנוכה. הלילה שבו העולם אמור להיות מואר באור של נרות, והיה שרוי בחושך.

שיחה אחת שנפלה. שלושה מספרים שהתחברו בטעות, דרך תקלה במרכזייה, בקו שעבר דרך כמה מדינות ואף אחד לא ידע איך. שלושה קולות בחושך. חוט אחד, דק, שנמתח פתאום בין אתונה, תל אביב ועזה.

"חאלאס?" זה היה מהראן, שחשב שהשכן חזר אליו.

"מי זה?" זה היה אלכס, שזיהה את המבטא הערבי ולא הבין איך.

"אני לא יכולה יותר," זאת הייתה נטלי, שהתקשרה לאמא שלה ונפלה לקו הלא נכון.

שקט.

"מהראן?" אלכס כמעט צעק. "אחי, זה אתה? איך?"

"אלכס?" הקול של מהראן נשבר. אחרי כל ההודעות הקוליות, ואחרי שנה של שתיקה, בפעם הראשונה הם שמעו זה את זה בזמן אמת.

"נטלי, זאת את?" שאל אלכס.

"אלכס?" היא כמעט לחשה. "מה קורה פה? מי זה?"

"זה מהראן. מעזה. הבחור מ־Math Gaza."

היא שתקה רגע ארוך. "אני מכירה אותך," אמרה בסוף. "ראיתי אותך. בלילות. במוצב." והיא לא הוסיפה.

ואלכס הבין סוף־סוף את מה שרק חשד בו כשמהראן שלח לו את הערוץ. הנער מעזה שדיבר על כדורגל כאילו זו פילוסופיה, זה שנטלי סיפרה לו עליו בסתיו 2021, וזה שהוא הבטיח שיהיו חברים תוך שנייה – זה היה מהראן. כל הזמן הזה.

הם דיברו שעה.

מהראן סיפר על הרעב. על הפחד. על הישאם. על פאטמה, שעובדת באוהל. על החלומות שמתו.

אלכס סיפר על הלילות בלי שינה. על הקיר שריסס. על אמילי שאיבד.

כשסיפר על הקיר, מהראן שתק כל כך הרבה זמן שאלכס חשב שהקו נפל שוב.

"היית פה," אמר מהראן בסוף. זאת לא הייתה שאלה.

"הייתי."

"אז אולי עברת ליד הבית שלנו." עוד שתיקה. "אני לא יודע אם לשנוא אותך, או לשמוח שאתה חי."

"גם אני לא יודע," ענה אלכס.

נטלי סיפרה על השנאה שמכרסמת בה. על רוני. על הרצון לנקום שלא נותן לה לנשום.

"אני רואה אתכם בחלומות," אמר מהראן. "אתכם, הישראלים. אני רואה אתכם, ואני שונא אתכם. אבל עכשיו, לשמוע אתכם… אתם פשוט אנשים."

"גם אנחנו," ענה אלכס. "גם אנחנו רק אנשים שמנסים לשרוד."

נטלי בכתה. לא כמו ביוני, מול התמונה של נועה ארגמני, עם קצת אוויר. הפעם זה בא מכל הגוף, בלי לעצור.

"אני לא רוצה לשנוא," לחשה. "אבל אני לא יודעת איך מפסיקים."

אף אחד לא ענה לה. לא הייתה תשובה. רק שלושה אנשים שנושמים בקו אחד.

ואז הקו התנתק. התקלה תוקנה. אלכס ניסה להתקשר שוב, ושוב, ונפל לתא קולי. המספר של מהראן לא עבד. ונטלי ישבה מול הטלפון הדומם עד הבוקר.

אבל משהו השתנה. באמצע הלילה הכי חשוך של השנה, נדלק נר קטן אחד.

באנו חושך לגרש.