מהנהר לים

ינואר 2025 · אתונה

החורף באתונה הרגיש כמו עונש. השמש סירבה לחמם את העצמות, והגשם לא סתם ירד, הוא זעף, היכה ברחובות כמו אגרופים על עור רך.

אלכס קם כל בוקר לתוך עיר שהפכה לו זרה בן לילה. הרחובות באקסרחיה, שפעם הרגישו כמו בית, היו מלאים עכשיו בשלטים שצעקו עליו מכל קיר: "Free Palestine", "Occupation = Crime", "Boycott Israel". כל שלט היה סטירה.

והוא היה קרוע. מצד אחד, הכאב של השבעה באוקטובר לא עבר: חברים שנרצחו, אחות שהייתה שעות ארוכות בתוך מוצב שנפל, תחושה שהטרור ניצח. מצד שני, הוא לא הצליח להסתכל על התמונות מעזה. הוא היה שם. הוא ידע מה זה. ובכל זאת התקשה להאמין שהאנשים שלו מסוגלים לזה. כל מבט של עובר אורח היה שאלה: איך אתה חי עם עצמך?

בבית הקפה הקטן ברחוב סטורנארה, המקום שבו ישב כמעט כל בוקר מאז שחזר, המלצרית אנה כבר לא חייכה אליו. העיניים הירוקות שלה, שפעם היו מלאות חום יווני, היו קרות כמו הים בינואר. בלי "קלימרה", בלי "טי קאנייס". כאילו הוא אישית מחזיק עכשיו נשק ברחובות עזה, ולא יושב מולה עם עיתון מקופל.

"פרדו אספרסו, מטריו," הזמין, והקול נשמע זר אפילו לו. אנה לקחה את המטבעות מהשולחן בלי לגעת לו ביד.

בכוס הקרה והמרה הוא טעם בדידות. הוא הסתכל על האנשים שעברו ברחוב והרגיש כמו רוח רפאים. הם חיים. הוא קיים. זה לא אותו דבר.

בלילה הטלפון צלצל בדירה הקטנה ברחוב אלכסנדראס, חדר זול שלקח כשחזר בנובמבר, כמה רחובות מאקסרחיה, שהייתה הרובע שלו אחרי משמרות מאז 2022. אמא.

"אלכס? איך אתה שם?"

איך אומרים לאמא שאתה מרגיש בוגד? בוגד במדינה, בעצמך, בכל מה שהאמנת בו?

"בסדר, אמא. הכול בסדר."

השקר יצא חלק. להדאיג אותה היה הדבר האחרון שרצה.

ינואר 2025 · העיר עזה

אחמד נהרג בתחילת ינואר, עשרה ימים לפני הפסקת האש.

פגז, או טיל, אף אחד לא ידע להגיד. הוא יצא לחפש קמח ולא חזר. כשמהראן הגיע, אנשים כבר חפרו בידיים.

הבית הפך למוזיאון של מה שהיה. החדר של אבא עוד שמר על הריח של הטבק ושל העיתונים הישנים שאסף בערימות ליד המיטה, כאילו מישהו עוד יקרא אותם. מהראן לא העז לנקות. זה היה כמו להרוג אותו פעם שנייה.

פאטמה כמעט לא דיברה. היא המשיכה לעבוד באוהל הרפואי, יצאה בבוקר וחזרה בחושך, והידיים שלה הריחו מחומר חיטוי. ג'נא בישלה על אש קטנה בחצר. רים, בת שלוש־עשרה, ישנה בחדר של אבא, על הרצפה, בין העיתונים.

ב־19 בינואר, בבוקר, נכנסה לתוקף הפסקת האש. אחרי ארבע מאות שבעים ואחד ימים. בעזה אנשים יצאו לרחובות, חלקם בשמחה, חלקם רק כדי לראות מה נשאר.

מהראן לא יצא. הוא ישב בחדר של אבא שלו ולא הצליח להבין למה עשרה ימים הם כל כך הרבה.

19 בינואר 2025 · תל אביב

נטלי התעוררה בשש עשרים ותשע. כמו כל בוקר. הגוף שלה נהיה שעון שבור שמצלצל רק בשעה אחת.

החדר נראה כמו חדר של חולה. תרופות על השידה, כוסות מים חצי שתויות, סדינים שלא הוחלפו. על הקיר, תמונה שלה ושל אלכס בבלומפילד, לפני חמש שנים, בחורף שלפני הקורונה. שניהם מחייכים, יד על כתף, עולם שלם בתוך מסגרת קטנה.

מאז תחילת החודש היא כבר לא הייתה בתפקיד. קצינת בריאות הנפש של היחידה הורידה אותה מהמשמרות אחרי לילה אחד שבו לא הצליחה להפסיק לרעוד מול המסך. "זה לא עונש," אמרה לה. "זה כדי שתישארי בחיים." עכשיו היא הייתה בחופשת מחלה ארוכה, וחיכתה לוועדה רפואית שאף אחד לא ידע להגיד מתי תתכנס.

הפסיכולוגית, ד"ר מירה כהן, ישבה מולה פעם בשבוע וחפרה בכאב כמו ארכיאולוגית שמחפשת שברי חרס.

"איך את מרגישה היום?"

"כמו מתה שעוד נושמת."

ד"ר כהן רשמה משהו. תמיד רשמה. נטלי תהתה אם היא כותבת "מקרה אבוד", או "התקדמות איטית", או סתם רשימת קניות.

הקנאביס הרפואי חיכה במגירה. היא ניסתה לא לגעת בו בבוקר. עוד הייתה לה מספיק גאווה כדי לא להודות שהכאב גדול ממנה. אבל הלילות היו ארוכים, והגאווה לא שומעת צרחות פנימיות.

אחר הצהריים היא ראתה בטלוויזיה שלוש צעירות יורדות מרכב של הצלב האדום. רומי, אמילי, דורון. ארבע מאות שבעים ואחד ימים.

אמילי. לשנייה אחת השם לקח אותה לאמילי של אלכס, ההונגרייה עם המצלמות הישנות, שארזה את הפילמים שלה ועזבה בנובמבר, והיא תהתה אם גם הוא רואה עכשיו, באתונה, ושומע את השם. ואז אמא אחת רצה, ואחר כך עוד אחת, והשם חזר להיות של מישהי אחרת לגמרי. של כל המדינה.

נטלי לא בכתה. היא ישבה מול המסך עד שהתמונות נגמרו, ואז עוד שעה אחרי.

27 בינואר 2025 · כביש הים

ביום שני בבוקר נפתח הציר.

מהראן עמד על גג של בית הרוס ליד החוף וראה אותם מגיעים. נהר של אנשים. מאות אלפים, אמרו אחר כך. הם הלכו ברגל לאורך הכביש שמול הים, עם מזרנים על הראש, עם עגלות, עם ילדים על הכתפיים, עם תיקים שהכילו את כל מה שנשאר. חלקם בכו. חלקם שרו. רובם פשוט הלכו, צעד אחרי צעד, הביתה. אל מה שהיה בית.

המשפחה שלו מעולם לא ירדה דרומה. אחמד סירב, "מפה לא יוצאים פעמיים", ועכשיו אחמד לא היה. ומהראן הסתכל על הנהר הזה וחשב: הם חוזרים לאבא שלי.

על הקיר השרוף של הבית ממול היה ריסוס שלא שם לב אליו קודם. סמל שהכיר ממסך הטלפון, מהיציע של בלומפילד: האולטראס של הפועל. אדום על אפור. הוא חשב על הקיר שאלכס סיפר עליו בחנוכה, בקול שבור, ולא ידע אם זה הקיר הזה. בעזה היו הרבה קירות.

עזאם עלה אליו לגג, מתנשף.

"ראית?" שאל. "בכל העולם צועקים 'מהנהר לים'. הנה הנהר. והנה הים."

מהראן לא צחק. מעבר לים, בלונדון, בפריז, בברלין, מיליונים צעקו את השם של העם שלו. הוא ראה אותם בטלוויזיה הישנה שעבדה על גנרטור שזמזם כמו דבורה גוססת.

"הם באמת רואים אותנו?" שאל.

"הם רואים אותנו כקול," אמר עזאם.

"אבל להרגיש?" מהראן הביט בנהר האנושי שזרם מתחתיו. "זה משהו אחר."

פברואר 2025 · אתונה, תל אביב

גם הרחובות של אתונה הפכו לזירה. לא של טנקים ורובים, של נפש. ההפגנות התפרצו כמו סופות חורף, פתאומיות ועזות, והשאירו אחריהן רחובות רטובים ולבבות שבורים.

ערב אחד אלכס נכנס לבר באקסרחיה, המקום שהיה פעם מקלט. אנה ישבה שם עם חברים. הוא שאל אותה, ניטרלי ככל שיכול, מה קורה היום בעיר.

"מחאה. עשן. דגלים," אמרה בלי להסתכל עליו. "פלסטיניים, בכל מקום."

המילה נפלה ביניהם כמו אבן לבריכה שקטה. השתיקה שאחריה הייתה רועמת.

בתל אביב, בזמן שחיכתה לוועדה, נטלי התחילה לעבוד. משמרות לילה בדסק של ערוץ חדשות, עורכת. חברה של אמא שלה סידרה את זה. "תעשי משהו עם הידיים," אמרה אירינה, ונטלי הסכימה רק כדי שיפסיקו להסתכל עליה ככה.

המסכים סביבה היו מלאים בעולם. לונדון, פריז, ברלין, ניו יורק. דגלים, שלטים, "Stop genocide", "די לכיבוש". וגם החטופים, שחזרו כמעט בכל שבת, בטפטוף, רזים, חיוורים, עם עיניים שראו יותר מדי. ויום אחד, ארונות קטנים.

כל מילה הייתה מחט. היא איבדה את הגבול בין המצלמה ללשון, בין החדשות לחיים, בין מה שאמיתי למה שרק נראה אמיתי.

בלילה, כשחזרה הביתה, פתחה את החלון כדי לנשום. אפילו הרוח הריחה שנאה.

18 במרץ 2025 · לפנות בוקר

קצת אחרי שתיים בלילה, בלי אזהרה, המטוסים חזרו.

מהראן התעורר מהרעש ולא הבין בהתחלה אם הוא חולם. הקירות רעדו. רים צרחה. פאטמה כבר עמדה בדלת עם התיק הרפואי, כאילו ישנה איתו.

עד הבוקר, לפי משרד הבריאות בעזה, נהרגו מאות. ישראל אמרה שחמאס סירב להאריך את ההסכם ולשחרר עוד חטופים, ושהיא חוזרת להילחם עד שכולם יחזרו. חמאס אמר שישראל הפרה. ברחוב, מתחת לבית, אנשים שרק שבועות קודם הלכו בנהר הביתה ארזו שוב.

נטלי ראתה את המבזק נכנס למערכת בשתיים וחצי. היא הקלידה את הכותרת. הידיים לא רעדו. זה מה שהפחיד אותה.

אלכס ראה את זה בבוקר, בבית הקפה ברחוב סטורנארה. אנה הניחה מולו את האספרסו, ולרגע היססה. היא ראתה את הפנים שלו. ואז הלכה.

הוא כתב למהראן: "אתה בסדר?"

התשובה הגיעה רק בערב. מילה אחת.

"עדיין."