שני זאבים

אפריל 2025 · אתונה

אפריל הגיע עם שמש שהעמידה פנים שהכול בסדר. אלכס ידע יותר טוב.

הרחובות התחממו, אנשים יצאו יותר, וההפגנות נהיו חלק מהנוף, כמו עצים או ספסלים. באקסרחיה, הרובע שהיה הבית שלו, הוא הרגיש כמו חיה בגן חיות: כולם מסתכלים, אף אחד לא ניגש.

בבקרים הוא הלך לקורס יוונית לזרים באוניברסיטה, כדי לעשות משהו עם השעות שלפני המשמרת ב"אפולון". בקפטריה ישב לבד בפינה וניסה להיות שקוף. סטודנטים בשולחן ליד דיברו על הצעדות, על דגלים, על קו אדום שהעולם צריך לסמן מול ישראל.

"Red line," אמר אחד מהם, וזה נשמע כמו גזר דין.

בחורה עם סיכה של "Free Palestine" על הדש התיישבה מולו. היא הסתכלה עליו מבט ארוך. עיניים כחולות וקרות. היא לא אמרה מילה. המבט שלה צעק את כל מה שצריך לצעוק.

הוא קם ויצא. בחוץ הרוח הייתה חמה, ולא חיממה אותו. שום דבר כבר לא חימם אותו.

28 באפריל 2025 · העיר עזה, בלומפילד

ובכל זאת, באפריל קרה משהו טוב.

רים צדקה. לפני שנה, כשהפועל ירדה, היא ישבה ליד מהראן והחזיקה לו את היד: "בשנה הבאה הם יעלו, ואתה תראה את זה."

ביום שני בערב, 28 באפריל, זה נסגר. 0:1 על הפועל רמת גן בבלומפילד, נגיחה של רועי אלקוקין בדקה ה־39, והפועל תל אביב חוזרת לליגת העל אחרי עונה אחת בלאומית. בסוף העונה היא גם סיימה ראשונה, על הפרש שערים בלבד מהפועל פתח תקווה.

מהראן ראה את משחק העלייה בטלפון, על סים מצרי שבקושי תפס, עם רים צמודה אליו על המזרן. כשהשופט שרק, היא קפצה, והוא שם לה יד על הפה כדי שהשכנים לא ישמעו. היא נשכה לו את האצבע, וצחקה. הוא לא זכר מתי שמע אותה צוחקת ככה.

"אמרתי לך," לחשה.

"אמרת."

הוא כתב לאלכס: "חזרנו." ואלכס, כשחזר בלילה מהמשמרת, שלח בחזרה תמונה של הצעיף האדום שלו, תלוי על הקיר בחדר ברחוב אלכסנדראס.

לרגע, אחד קטן, שלושה אנשים שלא היו אמורים להכיר זה את זה, שמחו מאותו דבר. גם נטלי. היא ראתה את התוצאה במשמרת, על המסך של הספורט, וחייכה לעצמה בלי לשים לב.

4 במאי 2025, 03:17 · אקסרחיה

הרחובות של אקסרחיה נראו כמו תפאורה נטושה אחרי שהמחזה נגמר. אלכס יצא מ"רבולבר", הבר הקטן ברחוב קולטי שנהיה המקלט שלו בחודשים האחרונים, והעולם הסתובב סביבו בקצב עצלן.

בעוד שלושה ימים, ב־7 במאי, הוא יהיה בן עשרים ושבע. והוא עדיין לא ידע מה הוא עושה עם החיים שלו.

הרחובות היו כמעט ריקים. חתול רזה חצה את המדרכה ונעלם. ואז הוא ראה אותו.

איש זקן ישב על המדרכה מול בניין נטוש, וניסה לתפוס דפים שעפו ברוח כמו פרפרים פצועים. לידו, פחית ריקה, ספר שהשמש סדקה את הכריכה שלו, שקית ניילון. בכל פעם שתפס דף, שניים אחרים עפו.

"גאמוטו," מלמל האיש. בן שבעים בערך, שיער לבן דליל, פנים שהשמש והזמן היכו בהן, ועיניים שנשארו חדות.

אלכס נעצר. אולי זה היה הדמיון למצב שלו. אולי רק האלכוהול. הוא ניגש.

"צריך עזרה?" שאל ביוונית שבורה.

הזקן הרים אליו עיניים מופתעות, וחיוך דק נמתח על השפתיים הסדוקות. "אנגלית?"

"אנגלית זה טוב."

"אז תתפוס לי את הדף ההוא," אמר הזקן והצביע. "זה כל מה שנשאר לי מאוניברסיטת אתונה."

אלכס רץ אחרי הדף, נאבק קצת ברוח, ותפס. דף מודפס, ישן, עם כתב יד מעליו: "ההיסטוריה של הקונפליקטים המודרניים – הרצאה 7".

"אתה מורה להיסטוריה?"

"הייתי. פרופסור. שלושים שנה לימדתי על מלחמות. על הדרכים שבהן בני אדם הורגים זה את זה, ואחר כך מנסים לבנות שלום על הקברים." הוא בחן את אלכס. "ואתה?"

"אלכס. מישראל."

משהו השתנה בעיניים של הזקן. לא עוינות. עניין. "ישראל," חזר לאט. "שב, אלכס מישראל. בוא נדבר."

אלכס התיישב על המדרכה. הבטון הקר חלחל דרך המכנסיים.

"כל מלחמה מתחילה כשאנשים מפסיקים לראות זה את זה כבני אדם," אמר הפרופסור. "כשהופכים את האחר לסמל. אז תגיד לי, איך זה להיות סמל?"

"מה זאת אומרת?"

"כשמסתכלים עליך, רואים 'ישראלי'. לא רואים את אלכס. לא את הבחור השיכור שעוזר לזקן לתפוס דפים ברוח. רואים 'כיבוש', או 'קורבן', תלוי מאיזה צד." הוא לגם מבקבוק מים קטן. "זה מעייף, נכון?"

כן. זה היה מעייף.

הפרופסור סיפר לו, בלי שאלה, איך הגיע למדרכה. בגיל חמישים וחמש, אחרי עשרים וחמש שנים עם מריה, גילה שהיא חיה כבר שלוש שנים עם הרעיון של מישהו אחר. הגירושים לקחו את הבית, ואז את הכבוד, ואז את מי שהיה. "לא ידעתי מי אני בלי 'פרופסור' ובלי 'נשוי'. ואז מצאתי את ההרואין."

המילה נתלתה באוויר הקר כמו עשן.

"הוא לא פתר כלום. אבל הוא לימד אותי משהו על כאב. כאב לא הולך. הוא רק מחליף צורה. אפשר לדחוף אותו בסמים, להטביע אותו באלכוהול, להחביא אותו מאחורי זעם או פוליטיקה או דת. והוא שם. וכשאתה בתחתית, אתה מפסיק להיות סמל. אתה חוזר להיות בן אדם שסובל."

"וזה טוב?"

"זה אמיתי. ומשם מתחילים."

שתיקה. העיר נשמה סביבם באמצע שינה.

"ספר לי על הקונפליקט שלך," אמר הפרופסור.

אלכס הרגיש את הראש כבד. "אני כבר לא יודע מה לחשוב. הייתי שמאלני. האמנתי בשלום, בשתי מדינות. ואז השבעה באוקטובר. ואחותי…" הקול נסדק. "היא הייתה שעות במוצב שנפל. היא מתחבאת שם עד היום, בראש. ואני הייתי שם, בעזה, אחר כך. חלק ממני רוצה נקמה. חלק אחר עוד רוצה להאמין."

הפרופסור הניח לו יד על הכתף. "כשאתה הופך את האחר לשד, אתה נותן לו כוח על הנפש שלך. אתה כבר לא אלכס שאוהב כדורגל ומוזיקה. אתה 'האיש ששונא אותם', או 'האיש שאוהב אותם'. אתה תגובה."

"אז איך לא נותנים לזה לקבוע?"

הזקן הביט בשמיים, שהתחילו להאפיר. "אתה מכיר את הסיפור על שני הזאבים? סבא אומר לנכד: בתוך כל אדם נלחמים שני זאבים. אחד הוא כעס, קנאה, נקמה. השני הוא אהבה, תקווה, חמלה. הנכד שואל: איזה מהם מנצח? והסבא עונה: זה שאתה מאכיל."

"ומה עם צדק?"

"צדק זה לא נקמה. צדק זה לוודא שמה שקרה לא יקרה לאף אחד אחר. נקמה זה לגרום למי שפגע בך לסבול. יש הבדל."

השמיים התבהרו. אמבולנס רחוק. גיטרה של מוזיקאי רחוב שהתכונן ליום.

"כל מלחמה נגמרת," אמר הפרופסור. "כולן. השאלה היא רק כמה דם יישפך עד אז. הדור שלך יכול להחליט איך זה ייגמר. בדם, או בשכל."

"ואיך בשכל?"

"כשאנשים כמוך, וכמו הצעירים הפלסטינים בגילך, יפסיקו לראות מפלצות ויתחילו לראות אנשים שסובלים. מתחילים בדברים קטנים. כמו עכשיו. אתה לא רואה מולך 'יווני הומלס מכור'. אתה רואה בן אדם שצריך עזרה."

אלכס הרגיש משהו נמס בו, כמו שלג בשמש.

"מתי יום ההולדת שלך?" שאל הפרופסור פתאום.

"בעוד שלושה ימים. עשרים ושבע."

"גיל טוב להתחיל מחדש."

השמש עלתה מעל הגגות וצבעה את השמיים בוורוד ובכתום. רגע אחד, העולם נראה כמו מקום שאפשר לחיות בו.

"אחרי כל מה שעברת," שאל אלכס, "אתה עוד מאמין בבני אדם?"

הזקן חשב. "בארבע לפנות בוקר, כשאני יושב על מדרכה קרה ומנסה לתפוס דפים ברוח, מגיע בחור ישראלי שיכור ועוזר לי. כי ראה בן אדם." הוא חייך חיוך קרוע ויפה. "אז כן."

כשאלכס קם, הזקן הושיט לו את הדף. "קח."

"זה שלך."

"קח. אולי תמצא שם משהו."

בתחתית הדף, בכתב יד רך, היה כתוב: "הדרך היחידה לנצח את האויב שלך היא להפוך אותו לחבר."

אחרי כמה צעדים אלכס הסתובב. "איך קוראים לך?"

"ניקולאוס. החברים קוראים לי ניקו."

"להתראות, ניקו."

"להתראות, אלכס. ויום הולדת שמח מראש."

הוא הלך הביתה כשהשמש מחממת לו את הגב, והדף בכיס הרגיש כמו זרע.

שלושה ימים אחר כך, ב־7 במאי, בשש עשרים ותשע בבוקר, הגיעה הודעה מנטלי: "עשרים ושבע, זקן. אל תמות לי." הוא צחק לבד במיטה. היא זכרה. בשנה שעברה הוא לא זכר את שלה.

ובצהריים, אחרי חצי שנה של שקט, הודעה מנטע: "מזל טוב. תשמור על עצמך שם." הוא קרא אותה שלוש פעמים, וכתב "תודה", ומחק את כל מה שרצה לכתוב אחרי.

18 במאי 2025 · האג

שבועיים אחרי הלילה עם ניקו הוא ראה את זה בטלפון: מאה אלף איש בהאג, רובם לבושים באדום, יצרו שרשרת אנושית של חמישה קילומטרים סביב מרכז העיר. "קו אדום". ההפגנה הגדולה בהולנד מזה עשרים שנה.

אלכס הסתכל על הצבע. האדום שלו. האדום של הפועל, של החולצות ביציע, של החוט שקשר את כל מה שאהב. עכשיו הוא היה הקו שמישהו מסמן מולו.

הוא הוציא מהכיס את הדף של ניקו, וקרא את השורה שוב.

13 ביוני 2025 · תל אביב

בשלוש לפנות בוקר, בדסק, המסך הגדול הפך לאדום.

ישראל תקפה באיראן. מתקני גרעין, מפקדים, מדענים. נטלי ערכה את הכותרות במהירות שלא ידעה שיש לה, והאצבעות שלה ידעו את הדרך לבד. ובערב, כשהגיעה התשובה, היא כבר ישבה במקלט של הבניין עם מחשב נייד על הברכיים, וערכה משם.

שנים־עשר ימים. אזעקות כמעט כל לילה. טילים בליסטיים שפגעו בבניינים בבת ים, במכון ויצמן, בבית החולים בבאר שבע. עשרים ושמונה הרוגים בישראל. באיראן, לפי משרד הבריאות שם, יותר משש מאות. ב־22 ביוני הפציצה ארצות הברית את פורדו. ב־24 ביוני, הפסקת אש.

הדבר המוזר היה שבמקלט, בין שכנים בפיג'מות, נטלי נרגעה. הנה סכנה עם שם, עם אזעקה, עם דלת ברזל. סכנה שאפשר לסגור עליה דלת.

בעזה, מהראן עלה לגג בלילות וראה את הפסים חוצים את השמיים, הרחק מעליו, בשני הכיוונים. בפעם הראשונה מזה כמעט שנתיים, השמיים מעליו לא היו עליו.

"אתה רואה?" אמר לעזאם. "גם שם הם מתחבאים."

"וגם שם הם יוצאים בבוקר," אמר עזאם, "ומוצאים שהעולם עוד קיים."

השמיים של ישראל נסגרו, ובשדה התעופה של אתונה ישנו ישראלים על התיקים שלהם, מחכים לטיסה שלא באה. אלכס הביא להם קפה וסנדוויצ'ים מ"אפולון", ומסתבר שיוונית שבורה ועברית של מישהו שמביא לך אוכל באמצע הלילה הן אותה שפה.