החלום רק נרדם

יולי 2025 · אתונה

לאט לאט אלכס נהיה רובוט. קם, קורס, קפה, משמרת, בית. הוא ניסה לא להיות נראה, לא להיות ישראלי. זה היה בלתי אפשרי. הזהות הייתה כתובה לו על הפנים כמו קעקוע.

רק דבר אחד הוא לא נתן לרובוט לשכוח. ב־14 ביולי, בחצות בדיוק, כתב לנטלי: "עשרים ושתיים. הפעם לא שכחתי." היא ענתה אחרי דקה: "שמתי לב." ואחרי עוד דקה: "תודה, אח."

באמצע יולי, בבוגוטה, נפגשו נציגים של שלושים ושתיים מדינות בכנס חירום על עזה. שתים־עשרה מהן התחייבו לשישה צעדים: לא לשלוח לישראל נשק, לא לתת לאוניות עם ציוד צבאי לעגון בנמלים שלהן, לבדוק חוזים, לחקור, לשפוט. הוא קרא את זה בטלפון, בחדר, והמילים "אחריות בינלאומית", "פשעי מלחמה", "עונש" הדהדו סביבו כמו פעמונים שחורים.

סופי, הצרפתייה מ"אפולון", נשארה באתונה גם אחרי העונה ונהייתה הידידה הכי קרובה שלו בעיר. ידידה, ולא יותר. שניהם נזהרו מה"יותר" הזה, כל אחד מהסיבות שלו. בארוחת ערב אצל חברים יוונים שלה, הוא הרגיש שהוא עומד למשפט.

"Are you Israeli?" שאל מישהו, והשאלה נתלתה באוויר כמו רחפן מעל שטח פתוח.

הוא בלע רוק. "Yes."

"And what do you think of Palestine?"

הוא שמע את השאלה הזאת כמעט כל יום, ובכל פעם הלב שלו צעק: מה אתם רוצים ממני? מה אני, ביבי? הרמטכ"ל? אני ילד שנולד בישראל ועשה מה שאמרו לו.

כל העיניים חיכו. התשובה שלו תחליט אם הוא בן אדם או מפלצת.

"They have rights too," אמר בסוף, בקול חלש.

הם הסתכלו עליו כאילו אמר שהשמש כחולה. כאילו זה מעט מדי, ומאוחר מדי. סופי לחצה לו את היד מתחת לשולחן. הוא הכניס את היד השנייה לכיס, ומצא שם את הדף של ניקו, מקופל לגודל של בול.

יולי 2025 · תל אביב

הקיץ בתל אביב היה תנור שמבשל כעס.

נטלי יצאה, בפעם הראשונה מזה חודשים, לעצרת. היא לא ידעה בדיוק למה. משהו בפנים אמר לה שהיא חייבת לזוז, להפסיק להיות קורבן.

היו שם שלטים של "די למלחמה" ו"עסקה עכשיו", והיו, בקצה הכיכר, גם שלטים של "ניצחון מוחלט". ונטלי עמדה באמצע ולא ידעה לאיזה צד ללכת.

על הבמה, נערה עם דגל ישראל על הכתפיים קראה במיקרופון שמות של חטופים, אחד אחד. אחריה עלתה אישה מבוגרת וקראה שמות של ילדים מעזה. אחד אחד. חלק מהקהל מחא כפיים. חלק שרק בוז. מישהו צעק "בוגדת!"

נטלי הרגישה בלבול רץ לה בעמוד השדרה כמו ברק. איך אפשר לקרוא שמות של שני הצדדים באותה נשימה, כשכל מה שהיא רואה כשהיא עוצמת עיניים זה עשן?

היא חזרה הביתה מבולבלת יותר משיצאה.

אוגוסט 2025 · אתונה

אוגוסט באתונה היה תנור שלא כבה. השמש לחצה על הרחובות כמו זכוכית מגדלת, ואלכס הרגיש כמו הנמלה שמתחתיה.

ב־3 באוגוסט הוא ראה את התמונות מסידני: עשרות אלפים חוצים את גשר הנמל בגשם שוטף, מטריות, דגלים, מעילי גשם. המשטרה אמרה תשעים אלף. המארגנים אמרו שלוש מאות. "Stop genocide," הם צעקו, והמילה הדהדה בחדר שלו כמו קללה.

הרשתות התמלאו בסרטונים. ילדים בעזה עם עיניים גדולות, צמאות. בתים שנהיו שכבות של בטון. אנשים רצים אל משאיות סיוע. הוא ידע שחלק מזה אמיתי, חלק מוגזם, חלק מפוברק. והוא כבר לא ידע להבדיל. וזה, יותר מכל דבר אחר, הפחיד אותו: שהוא מפסיק לרצות להבדיל.

אוגוסט 2025 · תל אביב

סוף הקיץ בתל אביב היה זמן של ייאוש. האוויר היה עבה מזיעה ומפחד.

הדירה של נטלי נהייתה מעבדה לניסויים בעצמה. הקנאביס כבר לא הספיק, אז היא הוסיפה אלכוהול. וכשגם זה לא הספיק, עוד כדור. משהו לשינה, משהו לחרדה, משהו כדי להפסיק לחשוב.

המראה בחדר השינה הייתה סדוקה מאז ערב אחד שהיא לא זכרה. היא ראתה בה פנים שכמעט לא הכירה. עיניים ששקעו, עור חיוור, שפתיים סדוקות. כמו טיוטה של עצמה שנמחקה חלקית.

"מי את?" שאלה את ההשתקפות.

התשובה הפחידה אותה יותר מהשאלה.

באותו לילה, בשלוש, היא פתחה את הערוץ של Math Gaza. הסרטון האחרון עלה לפני חודשיים. מהראן, מול לוח מחיק, פותר משוואה עם שני נעלמים. בסוף הסרטון הוא חייך למצלמה ואמר באנגלית: "Two unknowns. One solution. Don't give up on it."

היא כתבה תגובה. מחקה. כתבה שוב. מחקה.

22 באוגוסט 2025 · העיר עזה

אוגוסט בעזה היה חודש של המתנה. ממתינים לאוכל שלא בא, לשקט שלא מגיע, לתשובות לשאלות שאולי אין להן תשובות.

ב־22 באוגוסט הכריזו מומחי ה־IPC, הגוף שמודד רעב בעולם, שיש רעב בעיר עזה. פעם ראשונה במזרח התיכון. ישראל דחתה את הממצאים, ואמרה שהם מבוססים על נתונים חלקיים ושהסיוע נכנס. מהראן לא היה צריך דוח. הוא ראה את רים, שהחגורה שלה קיבלה חור חדש כל שבוע.

באותו ערב הגיעה הודעה מבן דוד שגר בדרום הרצועה: "הם מוכנים לקחת אותנו."

מי? לאן? למה? ההודעה נתלתה באוויר כמו עשן. תקווה או איום? הוא לא ידע. אנשים דיברו על הגירה "מרצון", על מדינות רחוקות, על טיסות. אחרים אמרו שזה רק מילה יפה לגירוש.

הוא נכנס לחדר של אבא שלו וישב על המיטה הישנה, שעוד הריחה טבק ותקוות שבורות. על השולחן הקטן הייתה המחברת הישנה של אבא, זאת שמהראן כתב בה כבר שנה, מהעמודים האחוריים, כי הקדמיים היו של אבא. הוא אף פעם לא העז לקרוא אותם.

עכשיו פתח. אחמד כתב בה שירים, מסתבר. מהראן לא ידע. הוא דפדף, ובאחד העמודים מצא שורה בכתב יד רועד:

"החלום לא מת. הוא רק נרדם."

הוא לא ענה לבן הדוד.