אבק בנעליים

27 באפריל 2024 · בלומפילד

השמש זרחה בעליזות על עולם שמתפרק, והאוויר היה מתוק ברוח ים שלא ידעה כלום.

בבלומפילד, האצטדיון שבו נולדו חלומות ומתו תקוות, אלפי אוהדים באדום צעקו בייאוש. בית"ר ירושלים, האויב הנצחי, ניצחה את הפועל 5:1, בבית של הפועל, במחזור של הפלייאוף התחתון. זה עוד לא היה הסוף הרשמי. אבל כולם ידעו: המוות כבר בדרך. החלומות האדומים נמסו על הדשא, והתערבבו בזיעה הקרה של הפסד שמשמעותו יותר מכדורגל.

אלכס ראה את המשחק במסעדה קטנה ליד הבסיס, שהריחה שמן ישן ותבלינים חריפים. כשנכנס החמישי, הוא הניח את הכוס על השולחן לאט, כמו שמניחים משהו שעלול להתפוצץ.

11 במאי 2024 · בלומפילד

שבועיים עברו כמו נצח של ייסורים. שבועיים של תלייה בין שמיים לארץ, של תקווה עקשנית שאולי עוד אפשר לעצור את הבלתי נמנע.

ואז הגיע המשחק נגד מ.ס. אשדוד. אשדוד ניצחה. הפועל תל אביב, הקבוצה שלימדה דורות שלמים מה זאת אהבה בלי תנאים, ירדה רשמית לליגה הלאומית.

אלכס ישב באותה מסעדה, באותו כיסא, מול אותו מסך קטן ומטושטש. ביציע עמדו אלפים, ועשן אדום עלה מעליהם כמו בהלוויה של מלך. הוא הבין שהוא צופה בהלוויה הכי מפוארת בתולדות הספורט הישראלי.

העיניים שלו היו רטובות, אבל הוא ידע, עמוק בפנים, שהוא לא בוכה רק על הקבוצה. הוא בכה על הילד שהיה פעם, זה שהאמין שאדום ולבן יכולים לנצח את כל הרוע שבעולם. על אמונה שהתאדתה. שלום עם השכנים נראה לו עכשיו רחוק יותר מכוכבי לכת, ואליפות של הפועל נשמעה כמו לחפש נפט מתחת להריסות של עזה.

"כל מה שצעקתי עליו," לחש לתוך הכוס הריקה. "כל מה שהפגנתי בשבילו. לאן זה הביא אותי?"

הערכים שגדל עליהם התפוררו. הוא הרגיש תייר במדינה של עצמו.

אותו ערב · העיר עזה

מהראן ראה את ההשפלה מול בית"ר בשידור פיראטי, דרך אינטרנט של כרטיס סים מצרי, על מסך שקפא כל דקה. הלב שלו נקרע כבר אז.

עכשיו, שבועיים אחר כך, הוא ראה את אשדוד באותה דרך. התמונה מרצדת, הקול נתקע, אבל הכאב היה ברור וחד. דמעות זלגו על לחיים מכוסות אבק.

הוא ידע שאולי זה המשחק האחרון שיראה. הדלק לגנרטור הלך ונגמר, ואת הליטרים האחרונים קנו במחיר של זהב. קווי האינטרנט נחתכו ונפתחו לפי החלטות של אנשים שהוא לא יראה לעולם.

"בית"ר ירושלים," לחש במרירות. "מדינת ישראל בכדורגל."

הוא נזכר בסרטונים מטדי, ביציע שצועק "מוות לערבים". הפועל לא רק הפסידה לקבוצה. היא הושפלה על ידי שנאה שלבשה חולצת כדורגל.

אבל רים, בת השתים־עשרה, ישבה לידו והחזיקה לו את היד. "בשנה הבאה הם יעלו," אמרה, בביטחון של מי שעוד לא למדה לפחד. "ואתה תראה את זה."

הוא לא ענה. הוא רק חיבק אותה, והריח של השיער שלה היה ריח של עשן.

מאי 2024 · תל אביב

נטלי שמעה על ההשפלה מול בית"ר ברדיו של מונית. עכשיו היא שמעה על הירידה. החדשות היכו בה פעמיים, כמו גלים קרים.

היא זכרה איך אלכס לימד אותה לאהוב את הקבוצה. איך העיניים שלו נדלקו כשהסביר לה כל שיר, כל דגל, כל ניצחון קטן. "הם לא רק קבוצה," אמר לה פעם, בדרך לבלומפילד, יד ביד. "הם האמונה שלנו שהטוב יכול לנצח."

עכשיו, בדירה שהריחה אובדן, היא רצתה להתקשר אליו. לנחם אותו. להגיד לו שזה רק כדורגל.

אבל היא ידעה, בוודאות מזעזעת, שברגע שיענה הוא יתחיל לדבר על שלום. על פיוס. על כל הדברים שמעלים בה זעם שבוער בבטן. איך הוא לא מבין? איך הוא לא רואה שהם רוצים להשמיד אותנו? איך הוא עוד מאמין בטוב של בני אדם, אחרי שהעולם הוכיח לו שוב ושוב שהוא טועה?

אותו לילה · הטלפון

השיחה, כשסוף־סוף קרתה, התחילה ברכות ונגמרה בשברים.

"נטלי," אמר אלכס, והשם שלה נשמע אצלו כמו תפילה. "אנחנו צריכים למצוא דרך לעצור את זה. אני רואה כל יום את הילדים שם. הם לא שונים מהילדים שלנו. אותן עיניים."

הלב שלה קפא. כל מה שהצטבר בה התגלגל החוצה כמו לבה.

"איך אתה יכול להגיד את זה?" הקול שלה היה קר וחד כמו להב. "אחרי מה שהם עשו לי? לרוני? לכולנו? זה או אנחנו או הם, אלכס."

ובאמצע המשפט היא שמעה את זה: הקול של נועה מהבסיס, מלפני שלוש שנים, "אין שלום איתם", יוצא עכשיו מהפה שלה. פעם היא התווכחה עם נועה על המשפט הזה. עכשיו היא לא עצרה.

"את לא מתכוונת לזה," התחנן. "את פגועה. אני מבין."

"אני מתכוונת לכל מילה." המילים יצאו ממנה כמו יריות. "הם רוצים אותנו מתים. כולנו. גם אותך, עם כל המחשבות הטובות שלך."

הקו התנתק בזמזום חד שחתך את השתיקה.

אלכס נשאר עם הטלפון ביד, מול מסך שחור שהחזיר אליו פנים שהוא כבר לא הכיר. הוא איבד את נטלי. היא חיה, היא נושמת, והוא איבד אותה לשנאה שגדלה במקום שבו פעם הייתה אהבה.

8 ביוני 2024 · שלושה מקומות

ביום שבת, באמצע היום, חילצו כוחות מיוחדים ארבעה חטופים בחיים ממחנה הפליטים נוסייראת: נועה ארגמני, אלמוג מאיר־ג'אן, אנדריי קוזלוב ושלומי זיו. ארבעתם נחטפו מהנובה.

נטלי ראתה את התמונה של נועה ארגמני מחבקת את אבא שלה, ובכתה כמו שלא בכתה מאז אוקטובר. בבכי היה גם קצת אוויר.

אלכס שמע את השם קוזלוב ברדיו, ועצר. קוזלוב. השם שאבא שלו מחק מתעודת הזהות כדי שלא ישאלו אותו שאלות בשדה התעופה. בחור מרוסיה, שבא לעבוד כמאבטח במסיבה, נחטף, והנה הוא חוזר. אלכס צחק, צחוק קטן ומשונה, ומישהו בחדר הסתכל עליו.

ובנוסייראת, כעשרה קילומטרים דרומה ממהראן, מעבר לציר נצרים שחצה את הרצועה, הרחובות היו מלאים בעשן. משרד הבריאות בעזה דיווח על 274 הרוגים באותו יום. ישראל אמרה שהמספר נמוך יותר, ושהכוח נכנס לתוך שכונה שבה חמאס החזיק את החטופים בבתים של משפחות.

מהראן הסתכל על התמונות של שני הצדדים באותו טלפון, אחת אחרי השנייה. שמחה וחורבן, באותו יום, באותה רצועה קטנה.

"אין פה סוף טוב," אמר לאחמד. "יש רק סוף."